נזר הקודש - זבחים נד

יעוי"ש. - ובאמת כן יש להקשות גם בנדרים מ"ו לענין נודר הנאה מתשה"מ דאסור, שכתב הר"ן שם ולא אמרינן מללה"נ מטעם דאיכא הנאה"ג. - וקשה הא שיטת הר"ן דלא אמרינן פס"ר באיסוה"נ. - ובזה שכתבנו יבואר לנכון והיינו דאינו ענין הא דנודר הנאה מן המעיין, ונודר הנאה מתה"מ, להא דמוכרי כסות, והיינו דשם בטבילה מלבד מטרת המצוה הנאת עצמן יש בהן, ולא הוי עליו למשא בימות החמה, וכן בתה"מ מלבד עצם המצוה, מטרת עצמן יש בהן, ואינו עליו למשא ובאופן זה לא מהני אינו מתכוון מטעם הפס"ר, ולא אמרינן בזה פס"ר מותר.- בהא דמוכרי כסות, וכדומה, שעיקר הענין הוא למשא, כי מטרתו הוא ענין אחר. ואין לו מטרת עצמן בהלבישה, וכמו כן בהא דבת תיהא שהביא הר"ן שם בפר' גיה"נ - התם ג"כ אין זה עיקר המטרה, וע"כ שעושה כן עבור איזו מטרה אחרת, כמו הרוחת ממון וכדומה, נמצא שאין שם בזה מטרת עצמן, ובאופנים כאלה אמרינן פס"ר דלא ניחא לי' באיסוה"נ דמותר באופן זה, אבל אין זה ענין להאופנים אשר יש להן מטרת עצמן, וכמש"נ. ז ומעתה נחזה אנן בהא דב"כ אם יש בזה איסור כלאים. - והנה לשיטת הרמב"ם דסבר דעל עצם לבישה חייבה תורה אף בלא שום הנאה, א"כ פשיטא שיש חיוב כלאים בב"כ מטעם ההלבשה, אעפ"י שאין בזה מטרת עצמן, והיינו מטעם ההלבשה, ולא גרע הלבשה לצורך עבודה, מהלבשה דלהעביר מן המכס, ואף לשיטת הראשונים דסברי דגם בהלבשה בעינן הנאה, מ"מ הא הוי הכא פס"ר. - ואפילו לפמ"ש הר"ן דפס"ר מותר באיסוה"ג, - היינו דוקא באופן שאין בזה מטרת עצמן, וכההיא דמוכרי כסות, וכדומה, משא"כ בב"כ שע"כ עיקר הענין הוא מטרת עצמן, דהיינו עבודה של הביהמ"ק, שע"כ אינה למשא, אלא אדרבה זהו כל האדם להיות עובד עבודת הקב"ה. - ואין זה ענין לכל עסקי העוה"ז שמטרתם רק סיבה להנאת האדם. - ואין בהם מטרת עצמן. - וכמובן. אבל עבודת הקב"ה שע"כ זהו עצם המטרה ויש בזה איסור כלאים מצד עצמותן, רק אשתרו לצורך עבודה. - וביותר לפי מה המבואר דמקיימין מצות עשה בלבישה דהב"כ, וכמ"ש הרמב"ם בספר המצות מ"ע ש"ג שחשבה למצוה מיוחדה. - ובזה מיושב הא דהקשה הגאון בשאג"א סי' כ"ט בלבישת כלאים לצורך עבודה, דלא הוי בעידנא, יעוי"ש. - ועכ"פ מטרת עצמן יש בלבישה זו, וא"כ הוי פס"ר על הנאת הלבישה, גם לדברי הר"ן, - וא"כ דברי החת"ס תמוה טובא, - וגם אינו דומה להמשל שהביא שם, והיינו ג"כ מטעם מטרת הלבישה בעצמותה, וא"כ מבואר ומבורר שיש בב"כ איסור כלאים, ושפיר הקשו התוס' וכמש"נ. ח ובעיקר קושיות התוס' שם שהקשו מדוע לא אמרינן דאשתרו כלאים בכהנים, כמו שיש מקום לומר דאשתרו נבלות וטריפות מהא דמליקה, ומדוע לא לישתרו גם כלאים מהא דאשתרו כלאים בב"כ - ונראה דע"כ גם בהא דנבלה וטרפה אין הכוונה שיהיו הכהנים מותרים לאכול נבלות וטריפות, אלא יש לומר דהביאור נבלות וטריפות בדמיון המליקה והיינו - באופן הנחירה, וזה שנעשה נבלה וטרפה בשעת נחירה, דע"כ המליקה היא בתורת נחירה, - וביותר לדברי המהר"ם חולין כ"ח דאפילו חתיכת השדרה ומפרקת קודם חתיכת הסימנים אין זה בגדר טרפה, אלא בגדר נחירה, - וא"כ אם באנו ללמוד מהא דמליקה להתיר נבלות וטרפות, ע"כ אין לך אלא חידושו, דהיינו באופן ההכשר הזה דמליקה שהוא בתורת נחירה, אבל לא באופן אחר, - והיינו דהו"א דכמו דהוי שחיטה לדידן, תהי' נחירה לכהנים להכשר הבשר, ובזה שפיר יש מקום לומר כן, דלכהנים תהי' הנחירה בתורת מתיר, - אבל אין זה שייכות לכלאים לומר דכמו דאשתרו כלאים בב"כ לצורך עבודה, דלשתרו כלאים גם לצורך הדיוט, דאין זה הנידון דומה, דפשיטא דהעבודה מתרת כלאים, משא"כ לצורך הדיוט שאין מי שיתיר הכלאים, וממילא אסור, אבל בנחירה כיון שע"כ מתיר הוא גם מצד עצמו, וכמו למ"ד א"ש לעוף מה"ת, דהמתיר שלו הוא הנחירה, וכמ"ש רש"י בחולין כ"ח ותוס' חולין כ', בזה יש מקום לומר דהמתיר הזה מהני גם להדיוט, לכהנים. ובזה מיושב קושיות התוס'. - דע"כ אין זה ענין למליקה ש שהוא בא בתורת מתיר ג"כ דהיינו נחירה, ובזה יש מקום לומר דהנחירה תתיר גם לצורך הדיוט, דע"כ אין הבדל במתיר באיזה מקום הוא מתיר, וכמש"נ. ואפשר שדעת הראב"ד ור"ת בדבר כלאים בבג"כ לומר שכן סדר עשיית הבגדים בכלאים.- והמצוה כן נאמרה, ולא שייך בזה שום איסור. - ואין בזה בגדר דחיי' רק כן המצוה נאמרה בעשיית הבגדים. - דוגמא לזה שיטת רש"י בברכות כ' בהא דטומאת מת מצוה דפירש"י דלאו משום דחיית ל"ת דטומאה הוא, רק אמרינן שלא נאמרה לאו זה דטומאה במת מצוה. - והנה התוס' הקשו שם דא"כ בכל דחיית ל"ת אמאי קרינן לי' דחיי' יעוי"ש - אבל יש ליישב דכוונת רש"י דהכא שאני דהתורה אמרה בפירוש לאלו שהכהנים מטמאים, ובהם גם מצוה ממילא אין בזה שום איסור, והוי מת מצוה כהקרובים שהכהן מיטמא להם, והר"ז כשטר ושוברו עמו. - וכמו כן בעשיית הבגדים כיון שאמרה תורה לעשות האבנט בכלאים, הר"ז כאילו לא נאמרה לאו זה דכלאים בבג"כ- גם יש לומר דסבר הראב"ד דזה נקרא מצותו בכך, כיון שלא אפשר בענין אחר. - וכמו שכתבו התוס' ביבמות ד' לענין ייבום. - וה"ג כיון דעשיי' דאבנט הוא בכלאים דוקא, - להכי יצא הדין דאין בזה כלאים. במתני' כל הזבחים כו' טמא כו' פסל. - הקשה בשיטה מקובצת למה שנה התנא פסול דטמא