נזר הקודש - זבחים נג

ודרשה זו מרבה בגד ארוך והכלאים מונח בארץ. - והנה הרמב"ם שע"כ סובר דרשה הקודמת, ממילא אין לו לרבות דרשה השניי', ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם דרשה גמורה זו השניי' מהלכותיו. - והיינו דלא סבר לה, [ודברי המרא"פ בזה תמוה,] ומטעם זה כיון שסבר דלא יעלה, מרבה העלאה כזו שאינה דרך לבישה, וממילא מובן דבלבישה לא בעינן תנאי דהנאה כלל, להכי הכריע להלכה כהני סתמי דמשניות, היינו ההיא דמוכרי כסות, דמותר בלא מתכוון, וגם כהסתם משנה דאמור בלבישה שהוא להבריח את המכס, - מטעם שהוא בהלבשה. - וזה עדיף מלומר תרי תנאי נינהו בהני תרי סתמי -אמנם התוס' והר"ש והרא"ש דסברי כאידך דרשה דירושלמי דמרבינן מלא יעלה בגד כזה שראשו השני שהכלאים בו, מונח על הארץ, - והביאו דרשה זו להלכה, והובא גם בשו"ע יו"ד סי' ש"א ס"ז, וגם שזהו סתמא דש"ס דב"ק, והיינו דסברי דבכל אופן הנאה"ג בעינן, ובלעדי הנאת הגוף אין איסור כלאים וא"כ לא מצי למדרש דלא יעלה מרבה העלאה שאינה דרך לבישה, ובתנאי שתהי' הנאת הגוף, משום דא"כ תיקשה הר"ז לבישה ממש, בהדי הגאה"ג, ואין הבדל ביניהם, וע"כ דלא יעלה אתי לרבות בגד אשר צד הכלאים מונח על הארץ, ובזה הוי הרמב"ם לשיטתו, והחולקים לשיטתם אזלי, וכמש"נ. - ולפי זה יש ליישב הא דהקשה הש"ך ביו"ד סי' ש"א סק"ח לדעת הרמב"ם דמחייב במקום שלובשו ממש, ומה בכך שלובש ממש. מ"מ דבר שאין מתכוון הוא ומותר לדעת הרמב"ם יעוי"ש. - ובדברינו יבואר לנכון, משום דע"כ כוונת הרמב"ם דכיון דלבישה הוי עצם הדין כלאים, שאסרה תורה. ולא בעינן הנאה כלל. והיינו שחייבה תורה על עצם ההלבשה. - ואם בשביל שאינו מתכוון על עצם ההלבשה ג"כ, דהרי לובש רק בשביל העברת המכס, זה לא איכפת לן. כיון דהוי פס"ר על ההלבשה, וזהו האיסור שאסרה תורה, ואין להשגיח על המטרה רק על הפעולה, ובאופן דהוי פס"ר על הפעולה חייב, - זהו שיטת הרמב"ם. ד כתב הר"ן בפי"ד דשבת בשם הערוך דפס"ר דלא ניחא לי' מותר, ומביא ראי' מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו, אלמא אעפ"י שהוא לובש כלאים בודאי כיון שאינו מתכון ולא ניחא לי' מותר, וכתב על זה הר"ן דשאני מוכרי כסות לפי שלא אסרה תורה אלא מלבוש שסתמו להנאה, אבל כל שאינו לו הנאה ממנו אינו מלבוש אלא משוי בעלמא יעוי"ש. - והנה לכאורה משמע דשיטת הערוך כשיטת התוס' והר"ש והרא"ש דבעינן גם בהלבשה התנאי דהנאת. - ומזה מוכיח שפיר מהא דמוכרי כסות, והיינו שמפרש דמיירי שהיו לובשין ממש וא"כ מוכח דפס"ר דלא ניחא לי' מותר. - ואין לומר דסברת הר"ן דלא הוי התם אלא בגדר משוי. - משום דמיירי בדרך הלבשה. - אמנם הר"ן סבר בזה כשיטת הרמב"ם דההיא דמוכרי כסות מיירי באינו דרך הלבשה, והוי רק בגדר משוי. - ובאופן הלבשה אסור. - ומטעם זה משיג שם על הערוך, אבל תמוה לפ"ז דברי הר"ן במקו"א - והוא בהא דמוכיח הר"ן בפר' גיה"נ דפס"ר מותר באיסוה"נ מהא דמוכרי כסות מוכרין כדרכן וכו', וקשה הא שאני התם כיון דע"כ ליתא שום איסור כלאים, כיון שאין זה לבישה, אלא משוי גרידא, וא"כ דברי הרץ סותרים זה את זה. ה ונראה דבאמת סבר הר"ן כשיטת הראשונים דגם בלבישה בעינן תנאי דהנאה, ובלעדי הנאת לבישה אין חיוב כלאים, והיינו דכיון דהלבישה באה בשביל איזו מטרה אחרת, ואם גם אינה מגינה מחמה וצינה, א"כ הלבישה הלזו, הרי היא בגדר משא גרידא. - ואין זה לבישה האמורה בתורה, והנאת הלבישה היוצאת מהלבישה הרי היא עצם האיסור, והיינו הנאה כזו שהלבישה פועלת מצד עצמותה, ובאופן דהלבישה באה עבור איזו מטרה ואין בה הנאה של הגנה, מחמה וצינה. אין בזה איסור כלאים ומה"ט גם בלבישה באופן שאינו מכוון להגנה מחמה וצינה מותר, ומזה מוכיח הר"ן דפס"ר מותר בהנאה, - והיינו דפס"ר להנאה אין זו הנאה, ובכלל דבר שאינו מתכוון הוא, - ובזה נבוא לביאור דברי הר''ן שם בשבת, והיינו דבא להשיג על הערוך דמביא ראי' ומוכיח מהא דמוכרי כסות דפס"ר דלא ניחא לי' מותר וכתב דשאני ההיא דמוברי כסות, כיון שאין שם עצם מטרת לבישה, ואדרבה הלבישה באה בשביל מטרה אחרת, א"כ הלבישה בעצמותה הרי היא כמשא. ורק בשביל ההנאה היוצאת ממנה, דהיינו הנאת הגנה, מחמה וצינה, דבשביל זה נעשה לבישה, וממילא כשאינו מתכוון לזה, הרי אין כאן איסור כלל, והיינו כיון שאין הפעולה בעצמותה פעולת איסור בלעדי ההנאה, וממילא אין זה ענין לשארי איסורי תורה, ששם האיסור הוא הפעולה בעצמותה, וע"י האינו מתכוון נעשה היתר. ובאופן זה מיירי שם הערוך. וא"כ שפיר יש מקום לומר דבאופן דהוי פס"ר, אעפ"י דלא ניחא לי', מ"מ אסור, והיינו כיון שעכ"פ עצם המלאכה הוי מלאכת איסור, ואין זה ענין למוכרי כסות, שעל ידי ההנאה נעשית מלאכת איסור. ובלעדי ההנאה אין זה לבישה אלא משוי גרידא, ובזה לא מתני פס"ר, ואין זה ענין לדעלמא. זהו מה שנראה בכונת דה ובזה שפיר מתאימים דברי הר"ן בשבת, ובחולין שם-וכל דבריו בזה בשני המקומות להורות לנו דשאני איסור דכלאים דע"י ההנאה נעשית הלבישה וכל האיסור תליא בהנאה, ובאופן זה לא אמרינן פס"ר. ו והנה במה שכתבנו בביאור דברי הר"ן יבואר לנו לנכון עוד מה שקשה לכאורה טובא בעיקר חידוש הר"ן שמחדש דלא אמרינן פס"ר באיסוה"נ,- דלפ"ז מדוע אסור למודר הנאה מן המעיין לטבול טבילת מצוה בימות ההמה מטעם הנאה"ג, והא אינו מתכוון להנות, ואם בשביל פס"ד, הוי מותר באיסוה"נ:

- וכבר הקשה בזה הגאון בטו"א באכ"מ לר''ה יעוי"ש