נזר הקודש - זבחים נב

א תנן בכלאים פר"ט מ"ב לא ילבש אדם כלאים אפי' ע"ג עשרה בגדים להבריח את המכס. ומבואר בב"ק קי"ג דתניא בברייתא בשם ר"ע דמותר, ומסקנא דפליגי בדבר שאינו מתכוון, דהתנא דסתם משנה דכלאים סבר דבר שא"מ אסור, ובברייתא בשם ר"ע סבר דשא"מ מותר, וכתבו התוס' שם והא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוון, ומוקי בשבת כר"ש דמתיר דשא"מ, התם נמי שרי אף ללבוש, ולא שישאם דוקא על כתיפיו יעו"ש. מבואר מדברי התוס' דאף הלבשה מותרת באינו מתכוון, וכן מבואר בהרא"ש. - וזה מוכח מהסוגיא מדמוקים בשבת הא דמוכרי כסות למאן דמתיר דשא"מ, וגם הכא בב"ק מוקים הש"ס הא דהלבשה, בלהבריח את המכס, דג"כ מיירי למאן דמתיר דשא"מ, א"כ מוכח דהעיקר בכוונה תליא מילתא, ואין הבדל בין לבישה לבין נושא על כתיפיו אמנם לא כן דעת הרמב"ם, בפר"י מכלאים הט"ז דכתב תופרין כדרכן וכו' וכן מוכרי כסות מוכרין כדרכן, ובלבד שלא יתכוונו בחמה שיציל להם הכלאים שעל כתפן מן החמה וכו' ושם בהי"ח כתב לא ילבש אדם וכו' ואפי' להבריח את המכס, ואם לבש לוקה, הרי שהרמב"ם מחלק בין אם הבגדים על כתיפיו, לבין אם הבגדים אצלו בהלבשה, וסבר הרמב"ם דשאני בהלבשה שזהו אסור לכו"ע אף שא"מ, וכן כתב מרן הכס"מ בכוונת הרמב"ם דסבר דשאני הלבשה דאסורה בכל אופן, ותמה מרן שם שזה הוי היפוך הסוגיא דב"ק יעוי"ש. - והנה לכאורה יש להבין גם עיקר הדברים, דאם מותר מן הדין בשאינו דרך הלבשה, א"כ מה איכפת לן בהנאה, הלא אין זה מאיסוה"נ אמנם הביאור בזה דכוונת התורה הלבשה בכל אופן אפי' בשאינו גהנה. אם רק הוא לבוש בכלאים כדרך הלבשה הר"ז איסור כלאים האמור בתורה, סתם לא תלבש שעטנז. ואין זה תליא בהנאה כלל. אמנם בהעלה שאינו דרך לבישה אז תליא בהנאה, היינו שאז דעת האדם ליהנות מהם הנאת לבישה הר"ז ג"כ בכלל הלבשה האמורה בתורה והיינו שע"י כוונת ההנאה דההגנה מחמה וצינה הר"ז נעשה מלבוש, ויש בזה משום איסור הלבשה דכלאים, - זהו סברת הרמב"ם בהמשניות שלא יהיו כסותרות זו את זו. - ומפרש דהלבשה דלהבריח את המכס, יש בזה משום איסור כלאים ממש. אף בלא כוונה כלל דהנאת לבישה, ומטעם דזהו עצם הלבישה דכלאים האמור בתורה, אמנם בהעלאה שאינו דרך מלבוש בזה בעינן תנאי דהנאת לבישה, דע"י ההנאת לבישה היינו הנאת הגנה מחמה וצינה הר"ז נעשה לבישה, ויש בזה משום כלאים, זהו סברת הרמב"ם ושיטתו בזה - אך תמוה מסוגיא דב"ק המבואר דאין הבדל ביניהם, וכמו שהוכיחו התוס' והרא"ש, וכמש"נ לעיל, ודברי מרן ביישובו דחוק מאד. ונראה לדעתינו כי הרמב"ם הלך בזה אחר דברי הירושלמי וכאשר יבואר. גרסינן בירושלמי פר"ט דכלאים, כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו, הייתי אומר אינו אסור אלא מללבוש. ת"ל לא יעלה עליך אי לא יעלה עליך הייתי אומר לא יפשול את הקופה לאחוריו, ת"ל לא תלבש, מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה את הגוף, אף אין לי אלא דבר שהוא מהנה את הגוף יעוי"ש. מבואר מזה דבעינן העלאה כזו שהיא מהנה את הגוף, נמצא דשני דינים יש בכלאים א. מצד לבישה, ב. מצד העלאה, ויש להם התנאי דהנאת הגוף, והנה לכאורה מזה מוכח כשיטות התוס' והר"ש והרא"ש דבעינן גם בלבישה הנאת הגוף, וכפשטות לשון הירושלמי, מה לבישה שהיא מהנה את הגוף אמנם נראה דהרמב"ם מפרש דברי הירושלמי באופן שלומד מזה דלא בעינן בלבישה תנאי דהנאת הגוף, והוא דהנה לכאורה מניין פסיקא להו לחז"ל דסתם מלבוש הוא באופן שיש בו הנאת הגוף, הלא שפיר יצוייר שלובש באופן שאין המלבוש מהנהו בהנאה"ג, ולפעמים בא עליו בייתור בגדים, אך לובשו למען מלט ממשא, שצריך להבגד למקו"א, ודוחק לומר דכוונת הירושלמי דהתורה דיברה בהווה, - ומפרש הרמב"ם דכוונת הירושלמי דלא הוי הכוונה על הנאת הגוף, אלא הכוונה על מין מלבוש, שע"כ מיוחד על הנאה, היינו שעומד להנות את הגוף, וזהו מלבוש האמור בתורה, ובזה דרשו דבעינן העלאה גם כן באופן זה שמהנה את הגוף. אמנם בהעלאה ע"כ בעינן הנאה ממש. והיינו כיון שאין בזה הלבשה, ואם לא הוי גם הנאת לבישה, א"כ אין זה בדמיון ללבישה כלל, ולא הוי בדומיא ללבישה רק בהנאת לבישה, אבל לבישה ממש לא לא בעינן הנאת הגוף ממש, והיינו מטעם דהלבשה בעצמותה, שזהו ענין הבא להנות הגוף - נמצא לפ"ז דשני דינים יש בזה א. מצד לבישה, אעפ"י שאין בו הנאה"ג. ב. העלאה באופן שאינו דרך לבישה. ובעינן לזה התנאי דהנאה, ואז חייב אפילו בשהעלן הבגדים על כתפו וכדומה. זהו שיטת הרמב"ם בזה. ג עוד איתא שם בירושלמי לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך, ר' נוחה בר סבא ר' יוחנן בשם רבי זעירא שאם הי' בגד גדול קצתו יש בו משום כלאים, ומונח בארץ, ומקצתו אין בו, לא יכסה בו מצד השני. - והנה הביאור הא דפריך לאיזה דבר נאמר לא יעלה עליך, היינו דכיון דבעינן העלאה שיש בה הנאה"ג, ואם כן הר"ז לבישה, וא"כ למאי רבתה תורה לא יעלה, וכן פירש שם הפנ"מ. - ועל זה משני דרבתה תורה, אף באופן דחלק הכלאים מונח בארץ והוא מכסה בהצד השני שג"כ אסור. - והנה לשיטת הרמב"ם תמוה דמאי פריך, הלא לפי מה שמשני דהעלאה אסור אפי' באופן שאינו דרך מלבוש אם רק יש בזה הנאה"ג דהיינו באופן שהניחן על כתיפיו, וכדומה. - ונראה דהרמב"ם אינו מפרש כוונת הירושלמי לאיזה דבר נאמר לא יעלה, היינו מפני שזה נכלל בלא תלבש- אלא מפרש דבא לחלוק על דרשא הקודמת, והרבה כזה בירושלמי, והיינו דדרשא הקודמת מרבה העלאה שאינו דרך לבישה, . ודרשא