נזר הקודש - זבחים נא

דע"כ לא גרע זה מהא דחלב חיה לגבי בהמה, - וכן תיקשה גם לפירש התוספות בד"ה שכן, וצ"ע. שם טמא יוכיח. ופירש"י שהותר מכללו אצל קרבן צבור דכתיב במועדו ואפילו בטומאה, ואם עבד בקרבן יחיד חילל יעוי"ש מבואר מזה דטומאה הנדחת מפני הקרבן צבור נחשב הותר מכללו. יש לעיין טובא מדוע אנו למידין דעשה דוחה לל"ת מכלאים בציצית הא אפשר לומר דשאני איסור כלאים שהותר מכללו בבגדי כהונה. - ולנכון כן הקשה בתוס' ביבמות ה' ד"ה כולה וכו' ותירץ ר"י דהתם נמי משום דעשה דעבודה דוחה, ועוד דצורך עבודה שאני, יעוי"ש והנה הביאור צורך עבודה ע"כ היינו משום דאין ללמוד מצורך עבודה, מטעם דעבודה חמורה דדוחה גם שבת. - ובזה מיושב גם לתירוץ הראשון דפירש ר"י מטעם דעשה דוחה ל"ת מדוע לא נלמד מבג"כ דעשה דוחה לל"ת מדחזינן לדעשה דבג"כ דוחה לאו דכלאים, משום דשאני עבודה דחמירא דהרי דוחה גם שבת. - זהו ביאור דברי התוס' שם. אבל יש לעיין דכל זה ניחא לשיטת הר"א ממיץ והרמב"ם דסברי דכלאים שלא בשעת עבודה אסור, - אבל לשיטת הר"ת, הובא בתוס' מנחות מ"א ד"ה תכלת, ובתוס' חולין ק"י ד"ה טלית, דכלאים גם בשלא בשעת עבודה מותר בבגדי כהונה, וזהו גם דעת הראב"ד בפ"ח מכלי המקדש. - וע"כ שהותרה, לדידהו, כלאים בבג"כ מטעם היתר גמור, רוא"כ ע"כ אין לך היתר מכללו יותר מזה, - ושוב תיקשה לדידהו היאך ילפינן דעשה דוחה לל"ת מכלאים בציצית, הלא שאני כלאים דהותרה מכללו בבגדי כהונה. והנה לכאורה אפשר לומר דלפי מה שפירש''י דאיסור זרות לא נחשב הותר מכללו מטעם שמותר להקריב בבמה, משום דמעולם לא נאסר. - וא"כ אפשר לומר דגם בהא דכלאים בבגדי כהונה לא נחשב הותר מכללו כיון שמעולם לא נאסר. - ובספר ראש המזבח מיישב כן לפי פירש"י. - אמנם באמת לא דמי, דהתם בבמה כיון דלא בעינן כהן לעבודה, להכי שפיר אין זה נחשב הותר מכללו, - והיינו הביאור בזה דעבודת הבמה נחשבת כעבודה אחרת לגבי עבודת המקדש, והרי זה כמילתא אחריתי, אבל בהא דבג"כ ע"כ יש איסור כלאים. - כגון אם תהי' אחת מהבג"כ בכלאים, לא באבנט שהוא בא בכלאים, פשיטא שיש איסור וגם לוקה על זה, הלובש, - ורק דין הוא באבנט, - נמצא שע"כ יש איסור כלאים במקדש, וגם בבגדי כהונה עצמן, ורק לצורך עבודה הותרה. ושפיר נחשב זה להותר מכללו, והנה הי' לכאורה אפשר לומר דכלאים הותרה אצל אבנט, ואין זה בגדר דחיי' אלא הוא בתורת הותר. - ואין זה הותרה מכללו. אבל זה ליתא מלבד דהסברא אינו כן - הנה עוד גם מהא דטמא שנחשב להותר מכללו מטעם דנדחה בציבור, אעפ"י דסברי הרבה תנאים ואמוראים דטומאה הותרה בציבור. והנה יש מקום לומר דכלאים בבג"כ אין שם איסור כלאים כלל. - והוא דכיון דהלבישה לצורך עבודה, והר"ז בדמיון שלובש לצורך העברת המכס. ואין בזה הנאת לבישה. - ועיקר הלבישה למצוה ומצות ללה"נ, - ולסברא זו כבר נחית הגאון חת"ס חיו"ד סי' ס"ט ליישב קושיות התוס' במנחות מ"ה שהקשו מדוע לא אישתרו כהנים בכלאים כמו שאשתרו כלאים בבג"כ. - יעוי"ש. - ואעפ"י שיש להעיר לכאורה ולומר דאין זה בדמיון להא דמעביר מפני המכס, מפני שנושא לשם משא, משא"כ בגד"כ נושא לשם לבישה, ולא שייך מללה"נ, כיון שעיקר האיסור בכלאים הוא הלבישה המביאה לידי הנאה,- אבל אם בשביל זה לא איריא וכאשר יבואר. דהנה זה ודאי דבאופן שמכוון במשא זו ליהנות מהבגדים הנאת הגנה מחמה וצינה, - הר"ז לבישה האמורה בתורה, וכמו ששנינו ובלבד שלא יכוונו, - והיינו כוונת הנאה, ומה"ט כתבו התוס' והרשב"א בשבת כ"ט דבאופן פס"ר אסור, והיינו דפס"ר להנאה ג"כ הר"ז הלבשה האמורה בתורה, ודעת הר"ן בפ' גיה"נ דפס"ר מותר באיסוה"נ, והיינו בענין שאיסורו תלוי בהנאה בענין כוונת הנאה, - ופס"ר להנאה אין זה כוונת הנאה, וממילא אין זה הלבשה האמורה בתורה, וגם באופן שלובש ממש, כמו בלהעביר המכס ג"כ תליא בהנאה, נמצא דההנאה, העיקר בזה, ובאופן שלא נהנה, או דלא חשיבא הנאה מטעם המצוה, אין זו הלבשה האמורה בתורה, ואין כאן איסור כלאים, ולפ"ז גם בבג"כ אם באמת לא חשיבא הנאה מטעם המצוה דללה"נ, א"כ הרי חסר בזה התנאי דההנאה, ואין זו ההלבשה האמורה בתורה, ואם נפשך לומר דדוקא באופן שנושא לשם משא בעינן הנאה כההיא דמוכרי כסות, וכדומה דהיינו שעיקר הלבישה לצורך מטרה, ולא לשם לבישה בעצמותה, אמנם באופן שלובש לשם מלבוש לא בעינן הנאה כלל, - אבל זה ליתא דלא יצוייר הלבשה בלא הנאת הגוף. ותמיד כרוכה ההנאה בההלבשה. ומטרת הלבישה היא ג"כ הנאת הלבשה, ומטעם זה המציאו חז"ל הנאה להלבשה, - והיינו מפני שזהו תמיד המציאות דהלבשה, שזהו ההנאה דהלבישה. - ובגדי כהונה ג"כ אין עליהם מטרת ההלבשה בעצמותה -היינו הנאת ההלבשה, כי מספקא לחז"ל אם ב"כ ניתנו ליהנות בהן, כמבואר ביומא ס"ח ע"ב. - נמצא דב"כ ג"כ אם לאו העבודה לא הי' לובשם כלל, וע"כ הלבישה דב"כ לא למטרת לבישה היא, אלא מטרת עבודה עליהן, ואין זו הלבשה האמורה בתורה. וע"כ דבעינן לזה הנאה, כמו שהדין בכל הלבישות הבאות שלא למטרת לבישה, כהא דמוכרי כסות וכדומה, וממילא באופן שאין הנאה חשיבא להנאה, כמו הנאת המצוה וכדומה, אין זו הלבישה האמורה בתורה, - אמנם נראה לבאר עצם היסוד בדין זה דכלאים, וממילא יבואר לנכון כי יש איסור כלאים בב"כ, וכאשר יבואר בס"ד. תנן