נזר הקודש - זבחים נ

דגברא לא חזי לקרבן, ולא הוי בר קרבן בשעה זו. - א"ד דהחסרון בזה מצד הקרבן, והיינו דבעינן שלא יהי' הכשר הקרבן בא ע"י איש אונן. והבעלים המה ג"כ בהכשר הקרבן, לפי שאין קרבן בלא בעלים, -ונפק"מ לענין דיעבד, דאם אמרינן דגברא לאו בר ריצוי הוא באנינותו. א"כ גם בדיעבד לא הורצה, אבל אם אינו אלא מצד הקרבן אינו מעכב בדיעבד כיון שאין לזה לימוד לענין דיעבד. - ואם נכשיר דיעבד א"כ שפיר יש להכשיר גם אחרי הקבלה בכוס או במנחה אחרי קמיצה, שזה ג"כ כדיעבד. מטעם הפסד קדשים, כמבואר. - והנה לפי מה שביארנו שיטת רש"י דע"כ עיקר פסול אנינות לא הוי חסרון מצד הקרבן. ולא מטעם גברא לא חזי. - ואם אמרינן כן בכהן העובד, כש"כ דאמרינן כן בבעלים, ואם ס"ל לרש"י כן בכהן העובד, וכמו שכתבנו, שזהו סברת ר' יהודה דסבר יגמור, א"כ כש"כ בבעלים, - וא"כ אתי שפיר פירש"י דסוטה ו' ד"ה שמת הוא, דפירש דאינה שותה מטעם דאמאן בעינן למשרייא. - והעיר בזה ידידי הרב הגאון ר' נחום ברוך גינצבורג שליט"א הגאב"ד קיבארט מדוע לא פירש רש"י מטעם אנינות, שהיא אוננת על בעלה, ואינה בהקרבת הקרבן. - אמנם לפי מה שכתבנו אתי שפיר, והיינו דלא מיבעי' אם סבר רש"י דכל עיקר הדין דפסול אנינות בבעלים הוא רק בשעת ההפרשה, וכמו שמוכח מרש"י פסחים, דפשיטא דלאחר קמיצה שוב אין לנו לחוש על אנינות דבעלים. - אלא אף אם גם אם אמרינן דיש להקפיד על מעשה ההקרבה ג"כ אמנם לאחר קמיצה שוב אין קפידא, וכמש"נ. יד איברא דלענין הספק שכתבנו ע"כ דדעת הרמב"ם דאונן הוא משום דהוי גברא דלא חזי, וגם בדיעבד לא הורצה, והוא מדכתב בפר"ב מבי"מ הי"א וז"ל האבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה וכו' אבל המנודה יש בו ספק אם משלח אם אינו משלח לפיכך אם הקריבו עליו נרצה יעו"ש, משמע מזה דאילו באונן כל שבעה גם בדיעבד לא הורצה, וע"כ דסבר דהוי גברא דלא חזי, - ופשיטא דגם בשנעשה אונן אחרי קמיצה אינו בהקטרה.- אמנם שיטת רש"י ע"כ כמו שכתבנו, - ומטעם זה פירש"י שם בסוטה הטעם דאינו בהקטרה מטעם דאמאן בעינן למשרייא, - והוא משום דחסרון אונן אינו מעכב באופן דלאחר קמיצה, וכמש"נ. - ובזה יש להטעים שיטות הראשונים, הובא בהרא"ש פר"ג דברכות דפליגי שם לענין דחוי.-היינו אם שייך דיחוי מטעם שנדחה בשעת אנינותו. טו והנה בהא דכתב הרמב"ם דאבל אינו משלח קרבנותיו כל שבעה, ומשמע שלא הורצה ג"כ כל שבעה, - וקשה הא אבילות כל שבעה אינו אלא מדרבנן, וכמ"ש הרמב"ם בה' אבל דמשה תיקן להם לישראל, ומדרבנן הוא, וא"כ אמאי לא הורצה. - וכבר העיר בזה בספר קדן אורה למוע"ק ט"ו - אמנם לפי מה שכתבנו דלשיטת הרמב"ם הוי גברא דלא חזי, - להכי כל שבעת ימי אבלות שאינו ראוי לקרבן מדרבנן, ג"כ נקרא גברא דלא חזי, - מטעם דכלל הוא דכל שאינו ראוי מדרבנן נקרא אינו ראוי לדאורייתא ג"כ. - וזהו שיטת ר' יהודה סוכה כ"ג, וכן פסק הרמב"ם פר"ד מה' סוכה. לענין הדין דבעינן סוכה הראוי' לשבעה. - ועכ"פ בעיקר הדין הוי ספיקא דדינא וכמש"נ. תוס' ד"ה מיושב וכו' הגה"ה וא"ת מה ליושב שכן אסור בעזרה כדאמר (יומא כ"ה) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד וכו' יעוי"ש והנה רש"י ביומא שם פירש שנאמר לעמוד לשרת וכו' - וקשה הא האי קרא בעבודה מיירי, ומזה ילפינן לקמן כ"ג ע"ב דעבודה נפסלת במיושב, משא"כ ישיבה גרידא בלא עבודה לא שמענו. - ועי' בנבו"א ליומא, - ונראה דכוונת רש"י דע"כ ישיבה גרידא בלא עבודה גם כן אסור, דלא גרע ישיבה גרידא מישיבה דעבודה, ואם זה אסור גם זה אסור, דאין סברא לומר דבעבודה ישיבה חמירא יותר, דהרי מצינו דאדרבה אם הישיבה נחוצה לעבודה דמותר ישיבה כמבואר לקמן י"ט, דפריך וליתב מיתב, נמצא דכשאסרה תורה ישיבה בעבודה, הרי זה דין כולל בדין עזרה, ולא בדין עבודה, ומטעם זה הצריכה התורה עוד קרא לפסול בעבודה. כשעובד בישיבה, לומר שגם דין הוא בעבודה, - ואע"ג דהתוס' לקמן י"ט פירשו דהא דפריך בגמ' וליתיב מיתב, הכוונה רק סמיכה, - אבל עכ"פ אנו רואים כי מה שנדרש לענין עבודה מותר לשנות מעמידה לסמיכה. וסברי התוס' שדי בסמיכה, אבל ע"כ דעת רש"י דמותר בישיבה ממש, וכן הוא דעת הריב"א הובא בתוס' יומא כ"ה דלצורך עבודה מותר ישיבה בעזרה. והנה ביומא כ"ה שם הקשו בתוד"ה אין ישיבה וכו' והלא בהא דמבואר זבחים ט"ז יושב שאוכל אם עבד חילל, והיאך אוכל בישיבה יעוי"ש, - ויש להבין הלא גם אם איכא איסור ישיבה, אבל אין זה מעכב האכילה, ואטו מפני שאכל בישיבה, אינו מקרי אכילה, ומניין לומר דכוונת הש"ס שמותר לישב בשביל אכילה, אלא כוונת הש"ס שאין הישיבה מעכבת מצות אכילה, משא"כ עבודה שהישיבה מעכבת העבודה וצ"ע. ע"ב שכן לא הותר מכללן, ופירש"י וזר דהותר מכללו בבמה אין זה הותר מכללו שהרי לא נאסר שם מעולם. - וקשה דבסברא כזו אם זה נחשב להותר מכללו פליגי תנאי. - והוא, בהא דמצינו בפסחים כ"ג דלר"ש נחשב איסור חלב להותר מכללו מטעם שחלב חי' מותר. ולריוה"ג אין זה הותר מכללו, כיון שבבהמה אין היתר לחלב, -והרי מבואר דפליגי תנאי אם בעינן הותר מכללו בזה המין עצמו, - והנה הכא גם כן בדין במה אע"ג דהוי במין אחר לגבי מקדש. ע"כ לר"ש נחשב זה הותר מכללו.- דע"כ