נזר הקודש - זבחים מז

שם ואיכפל תנא לאשמעינן כל הני וכו' והנה באמת יש להקשות מהא דלקמן ל"ד ע"ב תניא ר' יהודה אומר כוס הי' ממלא מדם התערובות וכו' יעו"ש כל הסוגיא. והתם ל"ש לאוקמי באופנים האלה, כמובן. - ולשיטת הרמב"ם שכתבנו לעיל. גם בזה לא תיקשה דשאני התם דכיון דנעשית בממילא, וכמש"נ. פרק שני דף ט"ו ע"ב. כל הזבחים כו' אונן, פירש"י כל זמן שלא נקבר המת, וכן פירש"י בפסחים צ' האונן שמתו מוטל לפניו, ועי' בתיו"ט במה שתמה שם לרש"י. תוס' ד"ה אתיא, וצ"ע אמאי לא יליף מק"ו דיושב דאינו במיתה, וזר ג"כ דאינו במיתה בקבלה לפי שאינה עבודה תמה ומחלל, כש"כ פרועי ראש דבמיתה דמחללי וצ"ע יעו"ש ולדעתינו נראה לומר דאין לעשות מזה ק"ו, דאדרבה היא הנותנת דכיון שאמרה תורה מיתה, אית לן לומר דע"כ יש בזה עבודה בכשרותה, מדחייבה תורה מיתה, וכמו דאמרינן בעלמא בתמורה דמוכיח אביי דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד מהני, מדחזינן דאמרה תורה מלקות. והנה אעפ"י שחזינן דאיכא מיתה, אעפ"י שהעבודה מחללת, אמנם ע"כ אין ללמוד חילול עבודה מהא דחזינן דרבתה תורה חיוב מיתה, ושפיר לא ילפי הני תנאי לפרועי ראש דמחללי עבודה מק"ו דיושב שאינו במיתה ומחלל עבודה. - ומטעם זה א"ש דברי התוס' לקמן י"ז ד"ה אין בגדיהם, דקרא דוחגרתם צריך לחילול עבודה, יעו"ש. והיינו ג"כ דלא ילפינן בק"ו מטעם החיוב מיתה, וזהו כמ"ש וכמבואר לעיל. גמרא זר מנלן וכו' דבי רבי ישמאעל תנא אתיא בק"ו מבעל מום, מה בעל מום שאוכל אם עבד חילל זר שאינו אוכל אינו דין שאם עבד חילל וכו' - והקשה הגרע"א ז"ל בתוס' רע"ק למשנה זו, היאך ילפי דזר מחלל עבודה מק"ו דבע"מ וכו' ואמאי לא אמרינן חלל יוכיח שאינו אוכל ואינו מחלל עבודה, וכמ"ש התוס' בתענית י"ז על ערל דאין ללמוד מבע"מ בק"ו דאכילה מטעם דאיכא למימר חלל יוכיח יעוי"ש. ונראה דהנה באכילה דקדשים שתים יש. א. עצם מצוה דאכילה, ב. דאכילה בעצמותה הוי ענין עבודה כמבואר בפסחים ע"ב, - והנה לפ"ז בחלל שנלמד דאינו מחלל עבודה מטעם ברך ד' חילו, כיון שעכ"פ הוי מזרע אהרן הכהן, הנה לפ"ז כשהחלל אוכל את הקדשים, הנה ע"כ מהחלק העבודה שיש בזה, שפיר איכא למימר, דמקוים, דכמו שאמרינן שאינו מחלל עבודה דבפועל, כן אינו מחלל עבודה שע"י אכילה אין להשיב ולהוכיח מחלל דכמו שאינו אוכל, ומ"מ אינו מחלל עבודה, דע"כ הא דהלל אעפ"י שאינו באכילה דמצוה, אבל ישנו באכילה דעבודה, דמ"ש עבודה זו משארי עבודה, ובדיעבד ש כשאכל עשה מצוה מטעם חלק העבודה, משא"כ זר שאינו כלל באכילה ואין זה בדמיון להתוס' דתענית, דהתם בערל שהוא כהן מיירי, - ושם באנו לדמותו לחלל, ע"כ יהי' דינו כחלל גם לענין אכילה לומר שהחלק העבודה הבאה מהאכילה ישנו גם בו, בערל. כמו שיש בחלל, - ומטעם זה אין לנו לפסול ערל לגמרי. - זהו סברת התוס' דשם, - אמנם זר שאינו מזרע אהרן הכהן, ואינו כלל בעבודה שפיר נלמד לפסול מק"ו דבע"מ. דף ט"ז ע"א אונן, מנלן וכו' - הנה בכדי לבאר סוגיא זו, נקדים חקירה מה שהסתפקנו בדין אנינות לענין הקרבה, והקרבן, - והיינו, בדין אונן שאין מקריבין קרבנו, - היאך הדין בשנעשה אונן באמצע עבודה, אם גומרין ההקרבה. א גרסינן ביומא י"ג ת"ר כהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל, רבי יהודה אומר כל היום, מאי כל היום אמר רבא לא נצרכה אלא להביאו מתוך ביתו א"ל אביי השתא לר"י אפוקי מפקינן לי' דתניא הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר יגמור וכו' אלא אמר רבא מאי כל היום לומר שאינו עובד כל היום גזירה שמא יאכל וכו' -והנה בפלוגתא זו דר' יהודה ור' יוסי דסבר ר' יוסי יגמור פירש"י דמיירי בכה"ד, והיינו דסבר רש"י דבכה"ג לכו"ע יגמור, מטעם כי זהו מה שנאמר ומן המקדש לא יצא, ובזה גם ר' יהודה מודה דגומר עבודתו, ולהכי פירש"י דמיירי בכה"ד, ובזה סבר ר' יהודה דמניח עבודתו ויוצא. ור' יוסי סבר דגם כה"ד יגמור עבודתו שהתחיל. - אמנם התוס' ד"ה הי' עומד מיאנו בפירש"י ופירשו דמיירי בכה"ג, וסברת ר' יהודה דסבר מניח עבודתו הוא מדרבנן, וכמבואר שם, - והנה ע"כ סברת רש"י דדוחק לפרש דרבנן יאסרו על כה"ג גם לגמור עבודתו שהתחיל בה, כיון דכתיב בהדיא ומן המקדש לא יצא, ואעפ"י שאסרוהו חכמים לעבוד משום גזירה שמא יאכל, - הנה זהו לכהפ"ח לענין ההתחלה, אבל אין לומר שיאסרוהו חכמים גם לגמור, שיש בזה גם בזיון העבודה. - עוד יש בזה דאם באמת אסור לכה"ג לגמור את העבודה שהתחיל בה, א"כ פשיטא שאסור להתחיל בעבודה, וא"כ תיקשה כיון שכבר אמר ר' יהודה דגם מניח עבודתו ויוצא, וא"כ פשיטא וכש"כ שלא יתחיל, וא"כ למה א"ר יהודה עוד בברייתא השניי' שלא יתחיל כל היום בעבודה מטעם גזירה שמא יאכל, - כיון שבלא"ה אסור בהקרבה מדרבנן,