נזר הקודש - זבחים מה

בקרבן יחיד. - אבל כל זה טרם שנעשה רוב, אבל כשנעשה רוב שפיר אפשר לומר דנתכפר גם כן עם הצבור. כיון שההוראה סיבת ההתחלפות ג"כ. והוי דינו כמשוח בזה. -ובזה משמיע לנו רבינו שאינו משלים להצבור, מטעם דלא הוי שגגה אחת. ז ובזה אתי שפיר גם דברי רש"י, דאפשר לומר דסבר רש"י כשיטת הרמב"ם בזה, והיינו דמיירי הכא ג"כ באופן הזה, דלכ"ע פטור מקרבן יחיד. מטעם דנתכפר עם הצבור, ומיירי הכא בהאי בעי' באופן, שיש צבור בלעדו, - ואילו אכל בשעה זו לא הוי בר קרבן, בהתחלפות חלב בשומן, מטעם דנפטר בקרבן הצבור הבא על הוראת בי"ד, - ובזה יש מקום לומר דנדחה הקרבן ג"כ, וזהו בעי' דד' ירמי'. דף י"ג ע"א שפיכת שיריים וכו' מבואר דשפיכת שיריים חשובה אכילה, היינו אכילת מזבח, וכן מבואר ברש"י ד"ה לא קשיא יעו"ש - ומזה יש לתמוה בדברי רש"י כריתות ז' דפירש דלהכי התירה תורה להביא חטאת העוף על הספק, מפני שאין למזבח אלא הדם, ואין כאן אכילת מזבח. אמנם בלא"ה דברי רש"י תמוה מדוע דריש טעמא דקרא. - אמנם כוונת רש"י התם לבאר לנו מדוע אין ללמוד מדין חמאה"ע גם לחטאת בהמה שיבוא על הספק.- והרמב"ם בפרי"א משגגות ה"ב כתב דשאני חטאה"ע מפני שהמביא אותה הוא מחוסר כפרה, - ביאור דבריו מפני שהוא ענין טהרה, משא"כ שארי קרבנות שהם גדרי כפרה, - ורש"י מבאר לנו דשאני חטאה''ע שאינה בגדר אכילה למזבח, ואין ללמוד שארי קרבנות שענינם הוא אכילה - גם למזבח, - ביאור הדברים כי שאני זריקת הדם למזבח שאעפ"י שזהו אכילת מזבח, אמנם אין זה עצמיות אכילה, משא"כ הקטרה שזהו אכילה ממש למזבח, - עי' לקמן ל"א ע"ב בתוס' ד"ה דכתיב, - וא"כ אין זה בדמיון לחטאה"ע דבא עה"ס, זהו בדמיון כוונת רש"י שם. ע"ב הא רבנן והא ר"ש, והקשה במל"מ פרי"ז מפסוה"מ ה"ג הא אמר רשב"ל מודה ר"ש בהולכת דם חטאות הפנימיות שמחשבה פוסלת בה הואיל ועבודה שאי אפשר לבטלה היא, וא"כ בטבילת אצבע שגם כן אי אפשר לבטלה ע"כ מודה בזה ר' שמעון יעו"ש, והנה לפי מה שאיתא בשיט"מ שכתב דכיון דלא חשיבה טבילת אצבע עבודה רק מטעם הולכה, וא"כ ע"כ אין לפסול בה מחשבה יותר מהולכה דעלמא יעו"ש. ביאור הדברים דאם מצינו עבודה דהולכה אשר יותפס בה מחשבה, לכן יש לנו לומר דגם טבילת אצבע בכלל עבודה דהולכה. משא"כ לר"ש דלית לי' כלל עבודה דהולכה לענין מחשבה, א"כ גם טבילת אצבע אינה בכלל הולכה. - אבל תמוה הרבה הלא מצינו לר' שמעון דסבר דהולכה הוי עבודה בחטאות הפנימיות, וא"כ תהי' טבילת אצבע בחטאות הפנימיות בכלל הולכה דחטאות הפנימיות, והבא מיירי בחטאות הפנימיות לפום הס"ד, - וצ"ע. דף י"ד ע"א מודה הי' לפסול מק"ו וכו' והגה אעפ"י שבפסול פיגול דחוץ לזמנו בעינן כהרצאת כשר, והיינו שיקרבו כל מתיריו, אמנם בהא דלפסול לא בעינן כהרצאת כשר, וזהו מכח הלימוד דהק"ו דשלא לשמה, - ויש לעיין לרבנן דסברי דמחשבת פיגול פוסלת בהן, וכן לר"ש עצמו בשלמים גופייהו, אם נוהג בהן פסול זה, דלכאורה כיון שישנו להק"ו, א"כ תנהוג בזה הפסול, אמנם אם אמרינן כן תיקשה היאך נעשה פיגול, כיון שכבר נפסל במחשבה, וא"כ הרי חסר בזה התנאי כהרצאת כשר, - אבל קשה הכל טעמא מאי הלא ע"כ כיון שאיכא ק"ו לפסול, וא"כ ממילא היאך נעשה פיגול כיון דחסר כאן כהרצאת כשר, ואפשר שמפני שכן הוא סדר הפיגול, - ועי' לקמן מ"ב ע"ב, וברש"י ד"ה מכדי. בגמ' ואת"ל סבר לה כד' יהודה דאמר תוך עזרה מקדש אין מחשבה מועלת בהולכת סילוק בזיכין וכו' וקשה מאי איריא לר' שמעון הא אף לרבנן אפשר דאם סברי כר' יהודה דאמר תוך עזרה מקדש, א"כ לית כאן כלל תורת הולכה, ואינו ענין לפלוגתא דר"ש ורבנן, דפליגי בעבודה שאפשר לבטלה, אמנם הכא הלא לא בעינן לה כלל, וגם רבנן סברי דלא הוי עבודה. - ואפשר דלרבנן כיון דסברי דהולכה הוי עבודה חשובה לפיגול, א"כ בשחשב לפגל אז אין עזרה מקדשת, מטעם כמו שכתבו התוס' לקמן פ"ז ד"ה כבש. דאין עזרה מקדשת פסולים, וממילא בעי מזבח, ומטעם זה שוב הוי עבודה מעליא, אמנם לר' שמעון דסבר דעבודה שאפשר לבטלה לא הוי עבודה לענין פיגול, וה"נ הוי עבודה שאפשר לבטלה, דהיינו אם לא חשב לפגל, וממילא לא הוי עבודה דיותפס מחשבה בה. ע"ב שחיטה לאו עבודה היא. ופירש הר' יעקב מאורליינש לפי ששוה בחולין ובמוקדשין וכו' ביאור הדברים אעפ"י שהקפידה תורה אשחיטה בקרבן, אמנם הוא ענין שהקרבן דורש, ואין זה ענין עבודה שדורשין מן העובד, ומטעם זה כשרה השחיטה אף כשלא עמד השוחט בעזרה, - ומטעם זה ניחא הא דבעינן שתהי' השחיטה לפני ד' ומבואר לקמן נ"ה שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין, והיינו כי זהו מפני ענין הקרבן, ולא מפאת השחיטה בעצמותה. ומטעם זה אין משגיחין על השוחט שיהי' בר עבודה. כיון שאין זו ענין עבודה, רק ענין הוא לדרישת הקרבן, ואין זו עצמיות עבודה. דנייד פורתא, והקשה בשיט"מ וז"ל ותימא אא"ב דלא נייד אשמעינן דהולכה שלא ברגל פסולה הולכה, אא"א דנייד מאי אשמיענן יעו"ש, ולדעתי נראה דהנה כל עיקר הא דאשמעינן דיושב פסול בהולכה [דהרי הדין זה בהולכה שנוי' כמבואר ברש"י] הוא ללא צורך, דאם עומד פסול, היינו הולכה שלא ברגל, א"כ פשיטא דיושב שפסול בלא"ה בכל העבודות פשיטא