נזר הקודש - זבחים מג

שעשה בלא צבור ב. שעשה יחיד אחרי הצבור, ובאופן שגט הצבור אינם מביאים כמו לאחר שידעו הצבור שטעו, וכמבואר במשנה הוריות ג' ע"ב דאף לאחר שהביאו כפרתן והוא הי' במדה"י שגם כן פטור מטעם תולה בבי"ד, ולא הוי דינו כשוגג, ומפרש הרמב"ם דזהו הפירוש שם בשבת שממעט יחיד התולה בבי"ד היינו באופן הזה, וטוב לאוקמי' הקרא ביותר מסתבר, והיינו שעשה עם רוב הצבור, וגם עשה אחריהם, - ור"ש סבר דלא צריך קרא לזה מטעם שדינו כאנוס. ב ובזה יש ליישב דברי התוס' שם בשבת צ"ג ד"ה ה"ג שהקשו לרש"י דפירש דר"ש סבר יחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב, דבהדיא תנן הוריות ג' ע"ב הלך ועשה על פיהם וכו' פטור יעוי"ש -ודברי התוס' מדפסין איגרי דהא שם מיירי בשעשו רוב צבור, ובזה לכו"ע פטור.-ואח"כ מצאתי להגאון ר"ח ז"ל בספר חוט המשולש סי' י"ג שעמד בזה ג"כ בתמי' יעוי"ש, - אבל בדברינו ניחא דמפרשי התוס' דהכא מיירי באופן זה שעשה היחיד אחרי הצבור, ובזה שפיר הקשו התוס' דע"כ אין לומר בזה דסבר ר"ש דחייב, דבזה לכו"ע פטור, והיינו דמסתבר להתוס' לפרש דהסוגיא מיירי באופן זה מטעם המסתבר, ור"ש לא צריך לזה, מטעם דאנוס הוא. - זהו שיטת התוס' בביאור הסוגיא, וע"כ דגם הרמב"ם מפרש הסוגיא באופן זה, והיינו דר' יהודה מצריך קרא לפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד, היינו באופן הצבורי, וכמש"כ, ושפיר פסק הרמב"ם כר"י בהא דאינו יכול ואינו יכול דחייב, והיינו משום דפסק כר"י דמצריך קרא לפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד עם הצבור, ובאופן דלעיל, אבל יחיד שעשה בהוראת בי"ד, דהיינו שהוא מהמיעוט, ולא עשה הצבור, בזה חייב להרמב"ם, וסבר כשיטת התוס' דשבת דבזה גם ר"י מחייב, מטעם דאין לנו לימוד מקרא לפטרו. ג איברא דכדברי רש"י מבוארים בברייתא בהוריות ב' ע"ב דאיתא שם דר' יהודה סבר יחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור, ומבואר שם בברייתא עדיין אני אומר וכו' דמיירי ביחיד שעשה בהוראת ב"ד בלא צבור ופטור. וזהו כדברי רש"י שם בשבת. ושפיר פירש"י אליבא דר"ש דסבר יחיד שעשה בהוראת בי"ד חייב ואין זה ענין, להא דהמשנה שר"ש פוטר דשם מיירי בשעשה אחרי שעשה רוב הצבור.- אמנם ע"כ התוס' והרמב"ם מפרשים דסוגיא זו דשבת פליגא אסוגיא דהוריות אליבא דר' יהודה, באופן שהוא מיעוט דחייב לר"י, וזהו דלא כהסוגיא דהוריות אליבא דר''י וכמש"נ ד והנה שיטת רש''י בזה דסבר רש''י ובאופן שעשה היחיד אחרי הצבור לכו''ע פטור מטעם דכאנוס הוא וא''כ גם לר''י לא צריך קרא לזה לפטרו, - ובזה בחר רש"י לפרש ג"כ הסוגיא דשבת שם בכונת ר' יהודה דמצריך קרא לפטור היחיד שעשה בהוראת בי"ד דפטור, היינו באופן שהוא מיעוט, ואין לו צבור, וזה מתאים עם הברייתא דהוריות אליבא דר"י, ולשיטת רש"י פליגי ר"י ור"ש ביחיד שעשה בהוראת בי"ד, היינו יחיד ממש שאין לו צבור. - אמנם התוס' והרמב"ם מיאנו בזה, מטעם דלפ"ז תיקשה מדוע בחר ר' יהודה לפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד יותר מזה אינו יכול וזה אינו יכול, שאין כאן מסתבר בזה לפטור יותר מזה. וגם אפשר דסברי התוס' והרמב"ם דיותר מסתבר לפטור זה אינו יכול וזה אינו יכול בשבת, מלפטור יחיד שעשה בהוראת בי"ד באופן שהוא יחיד, דיותר מסתבר לומר שדינו כשוגג גמור. - ולהכי מפרשי התוס' והרמב"ם דע"כ הסוגיא דשבת אליבא דר"י דיחיד שעשה בהוראת בי"ד באופן שהוא בלא צבור דחייב, ועיקר הקרא בא למעט יחיד שעשה בהוראת בי"ד אחרי הצבור, ופליגי ר"י ור"ש אם הוא בגדר אנוס או שוגג, דר"ש סבר שזה בגדר אנוס ולא צריך לזה קרא למעט, ור"י סבר שזה ג"כ בגדר שוגג, ובעי קרא לפטרו, זהו שיטת התוס' והרמב"ם לדעתינו בזה, וכמש"נ - והכא כוונת רש"י ג"כ יחיד שעשה בהוראת בי"ד פטור, היינו באופן דלכו"ע הוא, והוא באופן הזה שעשה אחרי שעשו רוב הצבור, ואז לכו"ע פטור, מטעם דנחשב לאנוס. - ומפרש רש"י דהכא מיירי בעי' דר' ירמי' באופן הזה אם הוי דיחוי, והוי רש"י לשיטתו, ואתי שפיר וכמוש"נ. עוד נראה לבאר בזה באופן אחר, והוא לפי מה שביארנו בחידושנו להוריות בחידוש דין לפר כהן משיח, - וכעת נראה שגם בהא דנתחלף חלב בשומן לאחר הוראת בי"ד, שיהי' דינו בזה כדין פד כהן משיח אחרי הוראתו. וכאשר יבואר. א תנן בהוריות ב' הורו בי"ד לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, והלך היחיד ועשה על פיהם וכו' - ובגמ' וניתני ועשה על פיהם שוגג למ"ל אמר רבא לאתויי הורו בי"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן, ואכלו פטור וכו' בפלוגתא הורו בי"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ור' יוחנן אמר חייב וכו' אמר רבא מודה רב שאינו משלים לרוב צבור מ"ט אמר קרא בשגגה עד שיהיו כולן בשגגה אחת והנה יש לעיין בהורו בי"ד והורה כהן משיח באופן אשר מתכפר המשיח בפר הבי"ד אם מצטרף להשלים הרוב, ואף שאין בי"ד בעצמן בעשייתן עפ"י הוראתן משלימין לרובא, כמבואר בגמ' ג' ע"א וברמב"ם פרי"ג משגגות ה"ב, זהו מפני שהבי"ד בעשייתן לעצמן הרי המה כאומר מותר דעלמא. שתורת שגגת מעשה עליהם בזה, ואין בזה חיוב פר. משא"כ משיח שמביא פר על מעשה עצמו, וחיוב פר שבא על עשייתו הרי הוא בדומה לעשיי' דהצבור, וממילא שפיר יש לומר דאיתא