נזר הקודש - זבחים מא

ענין דחוי, - וממילא לא חל דחוי על הדמים. - משא"כ בבהמה שהקדיש חצי' הרי הבהמה ראוי' להקרבה, עבור הקרבן הזה שהקדישו המקדיש, ורק סיבה אחרת יש בזה מפני שעדיין חסר שלימות להקרבן. - וחסרון זה אינו פסול הגוף, דהרי ראוי חסרון זה להיות נשלם, והו כשיקנה החצי השניי' של הבהמה ויקדיש. -ומטעם זה אינו דומה למפריש נקבה לפסחו, שהחסרון אינו במציאות להיות נשלם, דנקבה לעולם לא תהי' זכר, - וכמו כן גם בהפריש זכר בן שתי שנים לאשם -ואין להקשות דלפ"ז מאי פריך הש"ס בכריתות כ"ז לר' אושעי' דאמר בטמא מקדש עשיר שהפריש קן והעני דהואיל ונדחה ידחה מהא דמפריש נקבה לפסחו, הלא איכא למימר דשאני התם דאין שם דיחוי כזה, - ליתא דהתם פריך לר' שמעון דאמר דהקרבן עצמו קרב עולה, וזה ודאי קשה, - אבל לנידון סוגיא דידן שפיר יש לומר כמו שכתבנו לענין הדמים, דשם ליתא הדחוי להדמים, והכא בבהמה שהקדיש חצי' יש דחוי על הדמים, כדלעיל. טו ובזה נבוא לבאר דברי ר' יוחנן, דהנה לדברי התוספתא דתמורה דבהמה שהקדיש חצי' אין לה קדושה"ג, ובהכרח הרי היא בקדושת דמים, היינו דמים ממש והוא דהחצי' שהקדיש לעולה אין בה קדושה"ג כלל, אלא הדמים שיש בהחצי' שלה הר"ז כמעות ממש שהופרש להיות לוקח עולה מהדמים האלו. - אף שאין בהם קדושת עולה, - אבל יש בזה דין שאסור לשנות מהדמים לאיזה ענין אחר, אלא הרי הם הדמים האלו בקדושת עולה לקנות עולה, טז אמנם יש בזה ענין דחוי. - והוא דהדמים ראוין לקנות עולה, - ומטעם זה נתפסת הבהמה עצמה בקדושת עולה, - וכיון שאינה ראוי' להקרבה היא עצמה, ממילא גם הדמים נדחים, אבל לפ"ז תיקשה דינא דהתוספתא מדוע אמר התנא שאין בבהמה זו שום קדושת הגוף. - וע"כ צריך לומר דהבדל יש בין אם מקדיש בהמה זו לעולה, או אם הקדיש לצרכי עולה. והוא כדתנן בתמורה כ"ו בשאמר על הבהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום, הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולות, ולכן התנא דהתוספתא סובר דבשהקדיש חצי' של הבהמה הרי זה כהקדיש בהמה טמאה או בע"מ, ולא נחתה קדושה על הבהמה כלל. יז והנה הדין בבהמה שהקדיש חצי', נראה שאין לדמות לבהמה טמאה, משום דהרי הוא במין שמקריבין, ובהכרח שהיא בדמיון לבהמה טריפה. והיינו דהחצי' שהקדיש ואין להקדש אלא חצי' וגם האברים שהנשמה תלוי' בהן, ממילא דין חצי' זו כדין טריפה - ואם נחתה קדושה"ג לטריפה מצינו דפליגי בזה שמואל ור' אושעי' בתמורה י"ז, דשמואל סובר דנחתה לזה קדושה"ג - וצריכה מום קבוע לפדות עליו, סובר דאין זה אלא כמקדיש עצים ואבנים בלבד והנה סוגיא זו וגם ר' יוחנן ע"כ סברי כשיטת שמואל. וממילא נדחה להאי חצי' קדושה"ג. - אבל התוספתא ע"כ אזלא בשיטת ר' אושעי'. - והנה הרמב"ם דפסק בה' תמורה כהתוספתא. הנה פסק גם במקדיש טריפה כר' אושעי' דאין זה אלא כמקדיש עצים ואבנים. - והרי הן חולין לכל דבר. וימכרו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה, כמבואר בפר"ג מאימ"ז ה"י. יח והנה יוצא מזה דשיטת ר' יוחנן וסוגיא זו סוברת דנחתה קדושה"ג להחצי' שהקדיש. ושייך בזה שפיר ענין דחוי. - אבל להרמב"ם שלא נחתה קדושה"ג להחצי' שהקדיש, ממילא לא שייך לומר דיחוי כלל, - אבל לפ"ז דברי הרמב"ם תמוהים מאד, היאך פסק הכא בדבר הדיחוי- ולמה להרמב"ם לומר הכא דאין בעלי חיים נדחים, אשר לפי שיטתו אין כאן דיחוי כלל, - עוד תמוה דלפי מה שכתבנו תיקשה מדוע תפס ר' יוחנן שיטת שמואל במקום שיש ברייתא בתוספתא החולקת -וצע''ג ט בספר קרית ספר להמבי"ט כתב וז"ל בהמת השותפין וכו' אין הדיחוי מעיקרו דיחוי, דבעלי חיים אינם נדחים, - ותמוה דמה שייך דבשביל דבע"ח אינם נדחים, להכי דיחוי מעיקרו אינו דיחוי, ואם היו בע"ח נדחין הוי אמרינן דיחוי מעיקרו הוי דיחוי, ותמוה מה ענין זה לזה. הלא מצינו גם בדברים שאינם בע"ח דדיחוי מעיקרו לא הוי דיחוי, א דף ל"ב ע"א מגדף בה ר' אבהו א"כ פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת לה אי דאפרשי' וכו' אלא אמר ר' אבהו תהא לאחר חצות- ויש לעיין לפום מה דמבואר בפסחים צ"ו דפסח דורות בעי ביקור ד' ימים קודם, וא"כ ע"כ דהוי מוקדש מקודם - והנה לכאורה אפשר לומר דמהני הבדיקה גם בהיותו חולין, וא"כ שפיר משכחת להפסח ביקור ד' ימים קודם ההקדש. - ומזה יש להוכיח דהבדיקה דד' ימים שפיר דמי אף בהיותו חולין. ב וכן יש להוכיח מדברי המכילתא בא דאיתא שם, ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה. ארבעה עשר שכשר לשחיטה אינו דין שהוא כשר ללקיחה יעוי"ש, מבואר מזה דהלקיחה הנאמרה בעשירי ע"כ אינו אלא למצוה גרידא, אבל בדיעבד אינו מעכב, ואם היתה הלקיחה בי"ד גם כן שפיר דמי. - ויש לעיין דאם נעשה הלקיחה בי"ד, ולקיחה זו היינו הקדש, נמצא דעד יום י"ד הי' חולין, והנה בדבר הבדיקה דד' ימים ע"כ נעשה בהיותו חולין, וא"כ מוכח מזה דהבדיקה שפיר דמי אף בהיותו חולין ג אמנם נראה דע"כ דין זה במחלוקת שנוי', - והוא בהא דאיתא בסיפרא ויקרא, תמים