נזר הקודש - זבחים מ

גרידא,- משום דבלא"ה שפיר קאמר הסוגיא-אעפ''כ נראה לומר בזה ענין חדש. אשר גם זה יתורץ היטב כאשר יבואר בעזה"י. ט ונראה דהנה ראיתי לחקור היאך יהי' הדין באופן שהפריש קרבן ונעשה הקרבן בע"מ. ואח"כ המיר דת, אם שייך בזה פסול זה דזבח רשעים תועבה. - דאולי כיון שבלא"ה אינו עומד הקרבן להיות קרב הוא בעצמו, אלא הדמים, - לכן אפשר שאינו שייך עוד פסול. והדמים אחרי המכירה של פסוה"מ האלה ראוים להיות מביאים, מהם קרבן.- ונראה דזה דבר ברור כי גם בזה אמרינן זבח רשעים תועבה. - והוא עפ"י הסוגיא דסנהדרין קי"ב, דפריך שם קדשי מזבח אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וכו' ומשני שם ר' יוחנן דזבח רשעים תועבה. - ומבואר דגם על הדמים חל איסור פסול הקרבה, - והנה שם מיירי שנעשה הפסול בעודו בשלימותו והנה נחקור נא היאך הדין בשהי' הקרבן פסוה"מ טרם נעשה עיה"נ. - אם יכולים עתה למכרו להקרבן ולעשות דמים- מסתבר הדבר דכמו שחל זבח רשעים תועבה בעוד הקרבן בשלימותו, ויש בזה החלות על שניהם בין על הגוף ובין על הדמים. - הנה כן חל התועבה גם על הדמים בלא גוף - וזה מוכח מדתנן קדשי מזבח סתם, ומשמעות גם על פסוה"מ. - וכן מבואר ברמב"ם בפר"ד מה' עכו"ם הי"ג שכתב סתם קדשי מזבח ימותו ולא מחלק בין תמימין ובעלי מומין, כמו שמחלק שם בהי"ד בבכור ומעשר בין תמימין לבעלי מומין - וע"כ בקדשי מזבח אין הבדל בין הקדשים וגם פסוה"מ בין זה דימותו. י ובזה יש לעיין היאך הדין לר' יוחנן דסבר כיון שנדחה ידחה. - באופן שכתבנו שנעשה הקרבן פסוה"מ טרם שהמיר דת, ואח"כ שב מרשעתו, אם בזה ג"כ אמרינן כיון שנדחה ידחה. - ונראה דכיון דסבר ר' יוחנן יש דיחוי בדמים, הנה גם בזה אמרינן דיחוי. - ויש לדון זה בק"ו מדין הראשון מבהמה של שותפין.- דמה התם שהדיחוי של הדמים לא היתה בשביל עצמותן רק מפני הקרבת הקרבן, ומכל זה אמר ר' יוחנן דבשביל זה שלא הי' ראוי לקדושה"ג בשעה זו נקרא דיחוי. מכש"כ הכא דהוי דיחוי בשביל עצמותן של הדמים עצמן, מפני זבח רשעים תועבה, פשיטא דיש בזה כיון דנדחה נדחה.- והנה לפ"ז כשאמר ר' יוחנן הא דהפריש קרבן להמיר דת ע"כ כוונתו גם באופן שהמיר דת כשנעשה הקרבן פסוה"מ, וגם בזה יש עליו תורת דיחוי, מטעם כיון שנדחה ידחה ולהכי לא מצי הש"ס לומר בהצריכותא דשאני התם דהיתה הדיחוי גם על הדמים, - משום דע"כ מיירי גם ר' יוחנן באופן שהיתה הדיחוי על הדמים לחודייהו, - ואמרינן דיחוי על הדמים, - הנה כמו כן כשאנו דנין בהא דנשתטה היינו על הקרבן לחודיא בדבר הקרבה גם כן יש לדון תורת דיחוי, יא ובזה יש ליישב קושיות התוס' שהקשו לרש"י מדוע אמר ש"מ תלת כיון שע"כ דיחוי דמעיקרא הוא ג"כ דיחוי בדמים. - דהלא לפי מה שמבואר ע"כ יש דיחוי בדמים באופן שלא הוי כלל דיחוי דמעיקרא, והוא באופן זה שהמיר דת אחר שנעשה הקרבן בעל מום, והוא קרבן שנראה ונדחה. ויש בזה רק דיחוי דמים גרידא, ומכל זה אנו דנין עליהם דין דיחוי- וכמש"נ. יב כתב הרמב"ם בפרט"ו מה' מעה"ק ה"ד בהמת השותפין שהקדיש אחד מהן חצי' שלו וחזר ולקח חצי האחר והקדישו הר"ז קדשה וקריבה, אעפ"י שמתחילה דחוי' היתה כשהקדיש חצי' אין הדחוי מעיקרו דחוי ואעפ"י שהיא קדושת דמים, הואיל והיא בעלי חיים אין בעלי חיים נדחים, והרי נראית כולה להקרבה לפיכך תיקרב ועושה תמורה.- והנה דברי הרמב"ם תמוהין טובא במה שכתב ואעפ"י שהיא קדושת דמים דמשמע מזה דיותר שייך דחוי בקד"ד מקדושת הגוף, וזה אינו דהלא קדושת הגוף יותר עדיפא וטפי שייך לומר דחוי בקדושה"ג, ובקדש"ד נוח יותר לומר שאין דחוי, והקשה כן הכס"מ בשם המאירי, - עוד תמוה דלמה צריך לטעם דאין בעלי חיים נדחין להא דקדוש"ד כיון שכבר אמר דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי. - ועי' בלח"מ. עוד תמוה דמסגנון לשונו משמע דלא יספיק הא דדחוי מעיקרו לא הוי דחוי לענין קדושת דמים, ומדוע. יג וביותר תמוה לי טובא, וחדתא היא, דהלא משמע מדברי הרמב"ם דנתפסה קדושת דמים בבהמה זו שהקדיש חצי'. - ותמוה לפי מה שפסק בפר"א מה' תמורה הי"ט וז"ל בהמה שחצי' קודש וחצי' חול לא עושה תמורה ולא נעשה תמורה, והביאור בזה שאין לה קדושת דמים השייכים להגוף, והוא באופן כזה אשר אינה יוצאה מידי קדושה"ג.- דיש בכחה לעשות התפסה לתמורה, וע"כ שהקדושה בזה כהקדש עצים ואבנים בלבד, ובאופן קדושה כזו אין לה שייכות לענין דחוי. - ובאמת גם על הסוגיא יש לתמוה דהלא דברי הרמב"ם לקוחים מהתוספתא דתמורה פר"א. - והיאך פליג על זה ר' יוחנן, - ואמר דשייך בזה דחוי. יד ונראה לומר דהרמב"ם סבר דדיחוי בדמים, היינו דהדמים גם כן נדחים להיות משמשין עבור צרכי קרבן, והוא מפני שדחוי הבהמה מהקרבה פועלת גם על הדמים למ"ד בעלי חיים נדחין. - והיינו דהבהמה עם הדמים הכל אחד, הוא, ומה שהקשה הריטב"א מהא דהמפריש נקבה לפסחו וכו' דהדמים הולכים למטרת קרבן - אפשר לומר דשאני התם דכיון דאין נקבה ראוי' לפסח, הנה תחילת ההקדש לשם דמים בא, ולא שייך לומר דהבהמה נדחת מפסח כיון שאין פסח בא מנקבות, הר"ז כאילו לא הוקדש מעולם לקרבן זה וממילא לא נקרא זה