נזר הקודש - זבחים לט

דדינם דהולכין למיתה, ולא אמרינן שירעו עד שיסתאבו וימכרו ויהיו הדמים לקרבן, הרי מוכח דהדיחוי פועל גם על הדמים להיות נדחים - וזהו כפירוש השני שכתבנו, והוא שיטת הריטב"א- אמנם תמוה דהרישב"א בעצמו מביא ראי' דלא אמרינן דיהוי בדמים, - והוא מהא דתנן בכריתות בפר' המביא אש''ת וכן מפסחים פר"מ, המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויביא בדמיו עולה, הרי חזינן דלא אמרינן הדיחוי על הדמים ומפני זה הסכים הריטב"א לפירש"י יעוי"ש - וכיון שכן תיקשה מסוגיא שכתבנו דשם בעיר הנדחת הדין דקדשי מזבח ימוחו, - ונדחה גם הדמים מהקרבה ד ונראה דהבדל יש בין אם הדיחוי בהקרבן, ובין אם הדיחוי בהמתכפר, והיינו דבאופן שאין חסרון בהמתכפר, רק החסרון בהקרבן, אז אמרינן דלא חל הדיחוי, רק מלהיות הוא עצמו קרב, אבל הדמים אינם נדחים, מפני שהדמים יש להם התייחסות עם הבעלים, והבעלים בר קרבן הוא, משא"כ אם הדיחוי על הבעלים של הדמים, אז נעשה גם הדמים דחוים, ומטעם זה התם בעיה"נ שהחסרון בהבעלים של הדמים, הנה גם הדמים נעשים דחוים - ולזה תצא דין חדש דבדין השני דר' יוחנן בהא דהפריש קרבן והמיר דת, או באוכל חלב והפריש קרבן ונשתטה דהוי נדחה. - דבזה אמרינן הואיל ונדחה ידחה גם על הדמים, כיון דהפירוש בזה דהוי הדיחוי בשביל הבעלים ולכן גם הדמים נדחים מהקרבה. ה אמנם תיקשה מסוגיא ערוכה מהא דסנהדרין קי"ב דפריך שם הגמ' אמאי בקדשי מזבח ימתו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה, ואמר שם ר' יוחנן משום זבח רשעים תועבה יעוי"ש, הרי מבואר שם בהא דנדחה הדמים גם כן הוא מפני שהם רשעים גם אחר שנגמר דינם ויצא דינם לפועל גם כן, וזהו כמו דמסיק הסוגיא לעיל בסנהדרין מ"ז דבמת מתוך רשעו לא מהני המיתה והם גם עתה רשעים הם וזבחן תועבה. - ומשמע אבל אם לאו האי טעמא דאז שפיר הוי אמרינן דירעו עד שיסתאבו ויביאו מהדמים קרבן נדבה, - וקשה הא ר' יוחנן לשיטתו דסבר כיון שנדחה נדחה, א"כ בלא"ה אין לעשות תקנה זו דירעה וכו' מטעם הדיחוי שחל גם על הדמים - ומשמע מזה דלא חל דיחוי על הדמים. - ומצאתי להמל"מ בפר"ג משגגות שעמד בזה, וכתב דבזה פליגי רב יוסף ור' יוחנן, ודחוק . ונראה דהבדל יש בין פסול חיובי לפסול שלילי, פסול שלילי כיצד, היינו דהקרבן עומד במצב כזה שעוד לא נשלם ההקדש במילואו בהתנאים שלו להיות קרבן נרצה להקרבה - פסול חיובי כיצד היינו שיש פגם בהקרבן, אשר בעבורו פסול הוא להקרבה, והנה לפ"ז הכא בבהמה של שותפין והקדיש הפי' דאין הבהמה ראוי' לקרבן מהני חסרון קדושה, יען כי אין לו בה אלא חצי', וחצי אינה ראוי' להקרבה מטעם חסר. - ודנין בה תורת דיחוי להיות נדחת גם אח"כ כשנעשה קרבן שלם. - אמנם חסרון זה לא שייך אלא על עצם הקרבן, והוא מפני שאין זה קרבן שלם, אבל אין זה חסרון בהדמים, כי אין שיעור להדמים, וכמה שהם הרי הם בקדושתן, להכי הדמים מעולם לא היו בתורת דיחוי. -ולכן הדין בזה דירעו עד שיסתאבו ותימכר. ודמי' יהי' לקרבן וכן גם במפריש נקבה לפסחו, הוא חסרון שלילי, שאינו זכר, ולא שייך בזה פסול רק אינו קרבן לפסח. ז אבל בבהמה של עיה"ג דהדיחוי שם הוא פסול חיובי, - והיינו שאין הפסול מצד חסרון שלימות בהקרבן, רק ענין אחר הוא, והוא ענין הפוסל את הקרבן, - וזהו כי מפני שהבעלים רשעים הם, וזה פוסל את הקרבן להקריבו. - ופסול זה יונח גם על הדמים. - ואין זה ענין להא דמפריש נקבה לפסחו, וכדומה - וזהו מה שמבואר בסנהדרין מ"ז דקאמר רב יוסף דלר' יוחנן דאמר בעלי חיים נדחין. - ושוב אינן חוזרין ונראין, דמטעם זה קדשי מזבח של עיה"נ ימותו, וגם הדמים יאבדו -וזהו, כי התם מפני שהוא פסול חיובי, והוא ענין פסול ממש הבא מצד המתכפר. ופסול חיובי הוא, בזה אמרינן גם על הדמים כיון שנדחה ידחה, כיון שהדיחוי הי' גם מתחילה על הדמים. -וסברת רב יוסף שם הוי לאחר ששמע מר' יוחנן שאמר הטעם בקדשי מזבח דימותו בשביל שהוא זבח רשעים תועבה. - ובזה יובדל הא דאכל חלב והפריש קרבן, והמיר דת, - לאכל חלב והפריש קרבן. ונשתטה, - דבהמיר דת שהוא פסול חיובי, אז ע"כ חל הדיחוי גם על הדמים, אבל בנשתטה שלא הוי רק פסול שלילי. והיינו דלא שייך לומר תורת פסול על הקרבן מפני שבעליו שוטה, - דמה פסול שייך בזה, רק פסול שלילי יש כאן, והיינו דלא נשלם תנאי קרבן, דבעינן דעת בעלים, ורצון בעלים, והכא חסר כל זה, ובפסול שלילי לא שייך דיחוי על הדמים, כי כל זה אינו שייך להדמים, ואין כאן תורת דיחוי על הדמים. ח והנה יש לעיין לפ"ז כשאמרה הסוגיא וצריכי וכו' מדוע לא קאמר הטעם דאילו אשמעינן הא דהמיר דת, משום דשאני התם דיש גם דיחוי הדמים, - והיינו מפני שהוא פסול חיובי, - משא"כ בנשתטה שאינו אלא דיהוי הקרבה, ולא דיחוי מהדמים. -ומצינו סברא כזו בסנהדרין קי"ב לשמואל דאמר התם דדינא דר' שמעון מיידי בתמימין וצריך קרא למעט מטעם שנאכלין לבעלים במומן גם בלא פדיון, - -דבשביל זה נחשבין לשללה גם בתמותן, - והיינו דעכ"פ זכות יש להם להבעלים, וא"כ הכא גם בקרבן אם אמרינן בשארי דהוין שאין הדמים נדחין, להכי גם בתמותן יש בזה ענין שאינו בדחי' ושפיר הוי צריכותא מעליא - והנה אף שאינו רק דיוק