נזר הקודש - זבחים לח

בגופו, אין טעון עיבור צורה - והנה מהטעם שאין מקריבין בלילה הרי אין זה פסול הגוף, וטעון עיבור אורה. משא"כ כשהירשה תורה זמן ההרצאה, א"כ הרי זה פסול הגוף, ואינו טעון עיבור צורה. (והנה הקשו היאך יפרש רבי אפטוריקי הקראי דכתיבי, בפ' משפטים בבכור, והתם לא מתפרש יום להרצאה, ולילה לקדושה, כיון דבכור מרחם קדוש - ויש ליישב בפשיטות דבכור כיון שהוא קדשים, ובקדשים הלילה הולך אחר היום, נמצא דזמנו כלה בהתחלת היום דיום השמיני. ואין כאן לילה בינתיים, וא"כ אין סתירה בכתובים, כיון שאין ביניהם לילה, משא"כ בהא דויקרא פ' אמור דמיירי בבהמת חולין שהבעלים רצונם להקדיש, ובחולין היום הולך אחר הלילה, וא"כ יש כאן לילה ביניהם, ויש כאן סתירת הכתובים, ובזה משני ר' אפטוריקי דלילה לקדושה, ויום להרצאה. תוס' ד"ה הגה"ה דלא דמי למחוסר כיפורים דלא חשיב דיחוי וכו' דאין זמנו וכו' אבל האי לא חזי לפסח ושלמים אעפ"י שהי' זמן שלמים, -ביאור הדברים דכיון דפסח בעצמותו, יש בו גם תורת שלמים בכל השנה כולה, ולהכי בעינן אשר בשעת ההקדש תהי' ראוי' לשלמים, היינו בשעה שאינו ראוי עדיין . לפסח תהי' חזי לשלמים. בדין דיחוי בדמים דף י"ב ע"א אר"י בהמה של שני שותפין הקדיש חצי' וחזר ולקח חצי' והקדישה קדושה ואינה קריבה ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחין וש"מ דחוי מעיקרא הוי דיחוי, וש"מ יש דיחוי בדמים. - והנה דיחוי זה יש לפרש בשתי אופנים א. על הבהמה ב על ההקדש, ונפק"מ לענין לעשות מזה דמים אחר שתסתאב ולהביא מהדמים קרבן אחר, דאם נפרש האי דיחוי על הבהמה, לומר דהבהמה הלזו דחוי' מהקרבה מפני שהיתה דחוי' מהקרבה בשעה שהיתה בקדושת דמים חצי'. - לכן אינה חוזרת להיות ראוי' עוד למזבח אבל הדמים אין עליהם תורת דיחוי, והיינו כי מעולם לא הודחו הדמים מלהיות קדושת דמים- אבל אם אמרינן דהדיחוי קאי על הדמים והיינו דכיון דהקדושה דהדמים בבהמה מקומה, - וכיון שאין בכח הדמים לפעול פעולת הקדושה בדבר ההקרבה נעשה פעולת דיחוי גם בהדמים, ושוב אין קרבן קרב מהדמים האלו ב והנה אם נפרש באופן השני דהדיחוי קאי גם על הדמים, אתי שפיר טפי הסוגיא דקאמר ש"מ יש דיהוי בדמים ופירש''י בדבר שאין בו אלא קדושת דמים כגון שמתחילה לא הוקדש אלא לדמים, שהרי היתה חצי' חולין מעיקרא, ולא היתה ראוי' למזבח והקשו התוס' א"כ אמאי קאמר ש"מ תלת, דהאי כיון היינו שאינה קריבה כלל עוד -לא הבהמה ולא אחד, והעור של הבהמה לשני, אם גם בזה אמרינן דהוי קדושה דחוי' דדלמא דוקא בשיור דהוי להקרבה הוי שיור - משא"כ העוד דלא הוית בת הקרבה. - ולכאורה יש לפשוט מהא דאיתא לקמן ק"ג המקדיש נכסיו והי', בהן בהמות הראויות למזבח וכו' ר' יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות וכו' והמסקנא מבואר שם ובפירש"י דהעורות נתפסות בקדושת בדה"ב יעוי"ש, וע"כ העורות נעשות של בדה"ב מתחילה, משעת ההקדש וא"כ דהבהמה ראוי' לקרבן, אעפ''י שהעור שייכה לאחרים, דמה לי אם העור הוא של בדה"ב, או של איש אחר. אמנם אפשר לומר דהתם הפירוש בהקדש דכוונתו דקדושת בדה"ב מתחיל לאחר שתהי' העור נותרת בהזריקה, והיינו דסבר ר' יוחנן שכן הוא ע"כ כוונת המקדש, - והנה בסברא אית לן לומר דכיון דהדם מתיר את העור. א"כ הרי הוא בכלל הקרבן, ובעינן שלא תהי' שיור בהקדושה, - וקצת נראה להביא ראי' מהא דאיתא מנחות ע"ד ע"ב דפריך ותו ליכא והא איכא עולה, ומשני איכא עורה לכהנים. ואם באמת הדין דלא הוי העור בכלל הקרבן, ולא הוי העור שיור בהקרבן, א"כ מה משני מהעור, כיון דהעור לא הוי בכלל, כיון דקדושת הקרבן סגי . בלעדי העור, וצריך עיון. בדמים. דקאמר יש דיחוי בדמים, ממילא שמעינן דדיחוי מעיקרא הוי דיחוי יעוי"ש אבל אם נפרש דהכונת הדיחוי בדמים עצמן שנדחו גם הדמים מלהיות ראוין לקרבן. וא"כ אין זה שייכות לדיחוי דמעיקרא כלל- והסוגיא לומדת זאת מדקאמר ר' יוחנן ואינה קריבה, היינו שאינה קריבה כלל עוד- לא הבהמה, ולא הדמים - והנה מצאתי בחידושי הריטב"א שפירש כן בהסוגיא, -, אמנם רש"י ע"כ סבר כפירוש הראשון שכתבנו, דהרי פירש"י להדיא בד"ה ואינה קריבה הלכך אינה קריבה עוד ותרעה ולוקחין בדמי' אחרת יעוי"ש הרי מבואר דדעת רש"י דרק הבהמה נדחת ולא הדמים, - ולהכי שפיר הקשו התוס' לרש''י לשיטתו דלמה אמר ש"מ תלת כיון דדיחוי דמעיקרא נשמע מהא דדיחוי בדמים אבל ע"כ דעת התוס' בזה ג"כ כרש"י מדלא פירשו כפירושו של הריטב''א. והנה לכאורה נראה להוכיח דאיכא תורת דחיי' גם על הדמים והוא בהא דאיתא בסנהדרין ט''ז דמביא ר' יוסף ראי' לדברי ר' יוחנן דאמרינן גבי דחיי' הואיל ונדחה ידחה מהא דתנן בדין עיר הנדחת היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו, והוינן בה אמאי ימותו הא כיון דאיקטל הוי להו כפרהה וליסקו לגבוה אלא לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו נדחו יעוי''ש הרי מבואר דבשביל הדין דהוי אמרינן