נזר הקודש - זבחים לז

דבר וכו' הוא בחיוב ולהכי פסק דבפסח אם שחטו קודם לתמיד, דיהי' אחר ממרס בדמו, וכמש"נ. והא דכתב בפ"א מתמו"מ דהי' מקריבין פסחים קודם התמיד בהני השתי שעות, אעפ"י דשיטת הרמב"ם דיש בפסח דין יאוחר דבר וכו' -זהו כמש"ל דליתא דין יאוחר וכו' יותר כפי מה שהוא נקרב בשארי הימים, וסבר הרמב"ם שזהו ג"כ דין תורה הני שתי שעות כמו שדרשו בירושלמי שם, דבין הערבים חלקהו לשני ערבים שתי שעות ומחצה לכאן, ושתי שעות ומחצה לכאן. - וא"כ לפ"ז כל עיקר דין הא דיאוחר פסח להתמיד, היינו דין יאוחר דוקא בזמן שהוא קרב באחרונה. וע"ד החקירה שכתבנו הנה לכאורה הדבר מבואר בפסחים ה' דילפינן שם זמן חמץ הוא בחצות היום ממש, מהא דאמרה תורה לא תשחט על חמץ וגו' יעוי"ש - ואם אמרינן דזמן תמיד הוא מוקדם, א"כ הא לא הוי זמן חמץ מחצות ממש וכיון דחזינן דזמן חמץ הוא בשש בדיוק, ממילא מוכח דזמן שחיטת הפסח הוא בחצות ממש, - ורק תמיד קודם לי' מפני מעלת התדיר, - אבל יש לדחות לפי דברי התוס' ד"ה לא תשחט וכו' שכתבו דכיון דבדיעבד כשר אם שחט הפסח קודם לתמיד, [גם שעה זו זמנו נחשב]. אמנם נראה הוכחה ברורה דזמן שחיטת הפסח הוא בדויק בחצות, גם לכתחילה. - ובאופן שאין תמיד להקריב, יכולין להקריב את הפסח מיד אחד חצות - והוא מהא דתנן פסחים צ"ג איזו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכו' ובגמ' שם אמר עולא מן המודיעים לירושלים חמשה עשר מילין הוא וכו' כמה מהלך אדם ביום עשרה פרסאות וכו' יעוי"ש החשבון. - מבואר מזה דזמן שחיטת הפסח מתחיל מיד אחר חצות בלי שהייה כלל] - ואם לא הי' יכול להיות בפלגא דיומא בירושלים שהוא זמן שחיטה, נקרא דרך רחוקה. - ונדחה לפס"ש. - ואם הי' הדין דיאוחר דבר וכו' דלכתחילה [זמנו מאוחר מעט מזמן התמיד, א"כ היאך אמרינן דאם לא הי' יכול לכנס בפלגא דיומא בדיוק נקרא דרך רחוקה, ומשמע אפילו אם הי' יכול לכנס [בתוך שיעור זמן| הקרבת התמיד לא מהני, ואם הי' הדין [דפסח מאוחר בזמן מן התמיד, א"כ הרי עדיין יכול לכנס בתחילת זמן שחיטת הפסח, ונמצא דאינו דרך רחוקה אצלו בכה"ג, אע"כ ש"מ דזמנו מתחלת מיד אחר חצות בלי איחור כלל ורק בשבא הדין דיאוחר דבר וכו' מאחרינן לפסח אחרי התמיד. - או מטעם חיובא לפי שיטת הירושלמי. או מטעם תדיר ומטעם זה יש לעיין בתוס' פסחים ה', שהקשה הרשב"א שם דזמן שחיטה אחר הקרבת ולפי מה שביארנו ע"פ זמן שחיטה הוא בחצות היום בדויק, - ואם אין תמיד להקריב ע"כ מקריבין את הפסח תיכף בחצות, ושפיר קבעו חכמים זמן חמץ בחצות. - וע"כ צ"ל דכוונת התוס' דאם אמרינן דאיסור חמץ תלוי בשחיטת הפסח. - היינו הכוונה השחיטה דבפועל וכיון דבזמן דאיכא תמיד השחיטה דהפסח מתחלת אחר התמיד, לכן צריך להיות איסור חמץ אחר הקרבת התמיד, - ובאם אין תמיד להקריב תהי' זמן איסור חמץ תיכף בחצות. - ועל זה תירצו התוס' דאין משגיחין על השחיטה דבפועל, אלא על הזמן, ואעפ"י שיש עיכוב לשחיטת הפסח, הקרבת התמיד, זה לא איכפת להו לחכמים, כיון שבדיעבד כשר גם קודם הקרבת התמיד. עכ"פ מבואר לנו ברור דעצם זמן שחיטת הפסח הוא בחצות בדיוק שוה עם התמיד. וכמש"נ. והנה בסוגיא דידן גם כן דמשני ההוא ליאוחר דבר וכו' הוא דאתא ופריך ומי איכא מידי וכו' ומשני אין דאר"י הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף. - וקשה מניין להש"ס לומר דקרא דיאוחר אתא לומר דבעינן לאקדומי לתמיד, - דלמא אתא קרא לומר דאין כאן בהקרבת הפסח עשה דהשלמה, והיינו דמותר להקריב הפסח אחר התמיד, - וכמו שתירצו התוס' בפסחים שם נ"ט, דכל עיקר הקרא דיאוחר הוא בשביל עשה דהשלמה, ואפשר לומר דאם בשביל זה הי' סגי לן אילו הי' כתוב בערב לחודיא או בין הערבים לחודיא, - והוא, דבשלמא לדידן דקיי"ל דזמן שחיטת הפסח בין הערבים דוקא.- להכי בעינן תרווייהו חדא לזמן, והשני לומר שאין בזה משום עשה דהשלמה- אבל לבן בתירא דמכשיר שחיטת הפסח מצפרא, מקרא דבין הערבים, דהיינו כוליא יומא, וממילא ידעינן דמותר לשחוט הפסחים אחרי התמיד של בין הערבים, כיון דתמיד זמנו מוקדם, דע"כ בין הערבים ממש, כמבואר הכא בסוגיא, וא"כ ע"כ הא דיאוחר דבר וכו' בא ללמדנו דתמיד מוקדם (מיד כשהגיע הזמן של התמיד. והנה קשה טובא מסוגיא זו להרמב"ם בפר"א מתמו"מ שנתן טעם מדוע שוחטין התמיד קודם שחיטת הפסח. מפני שא"א שתהי' פסח ישראל נשחטין בשתי שעות. - דלפ"ז הכא לבן בתירא דמכשיר מצפרא, א"כ מדוע אין נשחטין הפסחים קודם התמיד, דודאי אפשר להיות נשחטין כולם מצפרא עד חצות. - אבל לא קשה לפי מה שכתבנו, דע"כ לבן בתירא זמן שחיטת הפסח כל היום ממש. מדדריש בין הערבים בין שני ערבים וא"כ נכלל מזה גם אחר התמיד.- יען דהתמיד מוקדם. - והרמב"ם כתב טעמו לדידן דוקא וכמש"נ לעיל. שם ע"א הא כיצד לילה לקדושה ויום להרצאה הקשו בתוס' הא בלא"ה אין מקריבין בלילה מטעם דבעינן ביום צוותו, ויש לומר דנפק"מ לענין דיעבד אם בעינן עיבור צורה דקיי"ל כל שפסולו בגופו