נזר הקודש - זבחים לו

והנה לפ"ז יש להבין קושיות התוס' שהקשו למ"ל קרא דתמיד מוקדם הא בלא"ה תמיד קודם מפני מעלת התדיר, -דקשה הא מקריבין כל קרבנות בין של יחידים בין של צבור קודם התמיד, ותמיד בא לעולם אחרי כל הקרבנות. - וא"כ הוי אמרינן דגם פסח בא קודם התמיד, ותמיד יהי' קרב באחרונה, דהרי כשר כל היום, כמ"ש הרמב"ם, שכשר עד סוף היום - וא"כ מאי הקשו התוס'. ונראה לבאר הענין מדוע לא אמרינן בכל הקרבנות שיהי' נדחים מפני התמיד, ולא יהיו נקרבים קודם, דלא שייך תדיר אלא רק אם שניהם יהיו נקרבים אבל באופן שאם נקריב זה לא נקריב השני אז לא אמרינן תדיר קודם משום דענין תדיר הוא רק בלאקדומי - אבל לא להדחות לגמרי להשני - ומטעם זה לא אמרינן בכל הקרבנות שלא יהיו נקרבים אחר חצות בשבא זמן הקרבה דהתמיד, משום דאם נקריב התמיד שוב יהי' כל הקרבנות נדחים לגמרי מפני טעם דאסור להקריב אח"כ משום עשה דהשלמה, - -ולהכי נקרבים הם מקודם הקרבת התמיד. - ומטעם זה גם בפסח אילו לא אמרה תורה הא דיאוחר וכו' דאז הוי הדין דפסח קרב מקודם התמיד בכדי שלא יהי' נדחים משום עשה דהשלמה. - ונראה שזהו כוונת התוס' שכתבו בתירוצם, וז"ל ואע"ג דתמיד תדיר איצטרך למיכתב שהפסח יקדים משום עלי' השלם. - והיינו כי אם לא כתבה תורה הא דיאוחר, הנה ע"כ פסח הי' קודם משום עלי' השלם, ואין בזה כל עיקר הדין דתדיר - וברור הוא בכוונת דבריהם. ובזה סרה קושיות המנח"ח שם שהקשה על התוס' דמה מהני הא דאיכא עשה דהשלמה, הלא כיון דפסח הוי מצוה שיש בה כרת, ומצוה של כרת דוחה עשה דהשלמה, וממילא תיקשה למ"ל קרא דפסח מאוחר, הלא בלא"ה אמרינן כן, משום דתמיד קודם מטעם תדיר. ובשביל עשה דהשלמה פסח מדחה כדין מצוה שיש בה כרת, - ואין לומר דאין עושין בתחילה כדי שתבוא לידי דחיי'. - הנה הלא פליגי בזה הרמב"ן והרז"ה הובא בר"ן שבת פר' ראד"מ, בהא דאשתפיך חמימי דינוקא, ויבוא אח"כ לידי חילול שבת, - ודעת הרמב"ן שם דמהלינן אותו, - ואח"כ דוחה שבת, מטעם דפיקו"נ דוחה שבת. - והכא ע"כ גם הרז"ה מודה מטעם דהכא אין לעבור על איסור זה להדחות מעלת התדיר. - ופסח מדחה אח"כ מפני שהוא מצוה שיש בה כרת, עכת"ד, - אבל אין כאן מקום כלל לדבריו, דע"כ הביאור בתוס' כמו שכתבנו, והוא דבקרבן כזה שיהי' נדחה אח"כ אין בו כלל מצוה דתדיר, וממילא אם לא אמרה תורה, הא דיאוחר וכו' דאז לא היתה בזה מצוה דתדיר כלל, - ואין לומר דאכתי יש בזה מצוה דתדיר, יען כי המצוה דפסח יש לקיים גם אח"כ מפני שהפסח יכול להדחות עשה דהשלמה. - זה ליתא דאין סברא דמפני הדיחוי העשה תצא מעלת התדיר הלא אדרבה יש לנו לומר דאין כאן מעלת התדיר כלל, כיון דמעלת התדיר על תנאי נאמרה. - ואין סברא לומר דבשביל שבידנו להדחות עשה דעלי' השלם, להכי תהי' בעבור זה מעלת התדיר, - והדברים ברורים בזה. ובזה נבוא לביאור דברי הרמב"ם שכתבנו לעיל, דהנה גם דעת הרמב"ם דפסח בא אחרי הקרבת התמיד מפני טעם הדין תורה שאמרה יאוחר דבר וכו' - והא דכתב ונתן טעם מפני שאי אפשר להקריב כל הפסחים בשתי שעות, זהו משום דהוקשה להרמב"ם, דחלא כל עיקר הכוונה הא דאמרה תורה יאוחר דבר וכו' הוא מפני זה שלא נאמר שיש בפסח הדין דעלי' השלם. - ואינו בתורת חיוב רק בתור הרשות. - וממילא אילו לא אמרה תורה הא דיאוחר דבר וכו' הי' הדין דהפסחים היו נקרבין מקודם ואח"כ התמיד, - ואילו עכשיו שאמרה תורה האי דיאוחר דבר וכו' - ממילא כשבא הזמן הקרבת התמיד והפסח, והיינו בחצות היום, הנה שניהם שווים בזמן. וממילא יש קדימה לתמיד, מפני שהוא תדיר. -אמנם ע"כ מעלת תדיר בתמיד לא הוי אלא בהזמן שהוא נקרב בכל יום, ולא מקודם, ומדוע יהי' עדיף ביום זה של ערב פסח משארי הימים, וא"כ כמו שהוא נקרב בכל יום בשבע ומחצה, כן זכותו גם היום ולא מקודם, וא"כ יקריבו פסחים באלו השתים שעות. - על זה נתן הרמב"ם טעם דכיון דאין כל הפסחים יכולים להיות נקרב באלו השתי שעות. - ולאחר התמיד יותר אי אפשר מפני שהתמיד קודם משום מעלת התדיר. - נמצא דאין מצות פסח והיינו דכל הפסחים כולם בשם מצות פסח אחד נקראו מדחה להתמיד כלל. אבל בספירת דברי הרמב"ם שכתבנו שפוסק בתמיד ופסח דיהא אחד מסרס בדמו וכו' וזה היפוך ממה שפסק בפר"ט מתמו"מ. קושיא עצומה היא. - וטרם העלנו מזור לדבריו ואולי נראה דסמך הרמב"ם אדברי ירושלמי פסחים פ' תמיד נשחט ה"ג דאיתא שם יכול אם קדם פסח לתמיד לא יאוחר התמיד ו [היינו שלא יהי' קרב התמיד כלל] ת"ל תעשה ריבה, כלומר מדכתיב ואת הכבש השני תעשה בין הערבים, והך תעשה הוא מיותר. וע"כ דבא להורות דאעפ"י שתעשה הפסח מקודם. אפ"ה ישנו להתמיד בהקרבה יעו"ש.- מבואר מזה דסבר הירושלמי דדרשא הא דנאמר בפסח יאוחר דבר וכו' הוא דבר חיובי.- עד שנצרך לדרשא לומר דלא נפסל התמיד מלהקריב אם קדם הפסח להתמיד, - וע"כ דזה דלא כש"ס דילן בזבחים צ"א דמביא ראי' מזה דאם קדים ושחט להשאינו תדיר וכו' דהלא איכא למימר דשאני פסח דישנו בדין יאוחר דבר וכו' דיאוחר דבר וכו' אינו בחיוב, אלא לומר דהרשות לעשות במאוחר אחר התמיד, ורק ממילא תמיד קודם מטעם תדיר, ולהכי מביא הש"ס ראי' מזה לשארי . תדיר דעלמא - אבל הרמב''ם פסק לדינא דיאוחר