נזר הקודש - זבחים כה

כתב בפר"א דתמורה דשני בניו אין עושים תמורה. אמנם טעמא בעי מדוע לענין מנחה אין כפרה דמקופיא חשיבא להיות בעלים על הקרבן, ולענין תמורה גם כפרה דמקופיא סגי להיות נחשבים בעלים. וכבר עמד בזה הלח"מ בפרי"ד ממעה"ק. והנה נראה לבאר הסוגיא ובזה יבואר לנו דברי הרמב"ם. טו דהנה יש לעיין בעצם האי דינא שאמרה תורה דצבור ושותפין אין עושין תמורה, מאיזו סיבה שללה תורה אותם מתמורה, משום דיש לפרש בשני אופנים. א. מפני שאין לו הקרבן בשלימות. ב החסרון הוא מפני שיש לאחרים בו. והיינו אם העדר התמורה הוא בשביל חסרון השלילה, או שהחסרון חיובי, מפני שאחרים מתכפרים בו, - אמנם נראה דע"כ אין כאן כלל חסרון השלילה, דע"כ כיון שאמרה תורה שבא הקרבן גם בשותפות, ע"כ אית לן לומר דהכפרה באה בשלימות לכל אחד ואחד, דהיינו שכל אחד ואחד מתכפר כפרה שלמה בהקרבן, דע"כ אין כפרה לחצאין, וע"כ אית לן לומר דהתורה חשבה להאי קרבן הבא בשותפות, דע"כ יש לכל אחד כפרה שלמה, וע"כ הרי זה כאילו הקריבו כל אחד ואחד קרבן בפני עצמו. ומכש"כ קרבן הבא בצבור, דכן הוא המצוה בראשונה. דע"כ כל אחד ואחד מהציבור הוא מתכפר כפרה שלימה. נמצא דלא חסר להבעלים מאום בשלימות דהקרבן, וע"כ הא דמיעטה התורה קרבן שותפין וציבור, מתמורה, זהו חסרון חיובי, ולא חסרון שלילי, - דהיינו שהחסרון הוא מפני שיש לאחרים גם כן בהאי קרבן גם בשלימותו, ובאופן שהקרבן פועל, פעולות שני קרבנות. - ומשתמשין בהאי קרבן לכפרות הרבה אשר כל אחד מתכפר כפרה שלימה, אין כאן תורת תמורה להמיר בו. זהו הענין בהא דאין קרבן צבור ושותפין עושין תמורה. טז אמנם בהא דקרבן מנחה שמיעטה התורה משותפות, ע"כ הטעם בשביל חסרון כפרה, דהיינו אשר שחידשה תורה שאין לכל אחד כפרה שלימה. וע"כ דחסרון שלילי יש כאן, דהתורה גדרה דפעולת המנחה אינה פועלת שתי כפרות, על שתי נפשות, וזהו נפש אמר רחמנא, ולא שתי נפשות. - ולהכי אם אמרינן דיורשים זוכין בהמנחה שהניח אביהם, ע"כ אינה באה בהקרבה, כיון שאינה פועלת שתי פעולות בהכפרה, דהיינו שתי כפרות, ומזה מוכח דסבר ר' יוחנן דלא קניא המנחה להיורשין. ובזה מקשה הש"ס מדוע א"ר יוחנן דלא מצו ממירין, כיון דאין הקרבן של היורשין, וממילא אינו קרבן של השותפין. יז והנה במסקנא דמסיק הש"ס דיורשים מתכפרים בקופיא בקרבן אביהם. - וע"כ דגם יורש ' אחד אינו מתכפר אלא בקופיא, ומכ"ז רבתה תורה דיורש עושה תמורה, וא"כ חזינן דלענין תמורה סגי בבעלים כזה אשר מתכפר מקופיא. וכיון שכפרה דמקופיא חשיבה, להכי כשהם שנים. ושניהם מתכפרים מקופיא. הר"ז קרינן שותפין, ויש בזה חסרון חיובי היינו קרבן שותפין.- משא"כ לענין קרבן מנחה דהתורה חידשה חידוש דחסרון שלילי שאין המנחה פועלת כפרות שתים. וכפרה דמקופיא לא חשיבה ומכפרת גם על שתים, ולא קרינן בזה שתי נפשות, כי לא מצינו דהתורה אחשבה כפרה דמקופיא רק לענין תמורה. בזה דיורש ממיר.- לענין מנחה אפשר דעיקר הקרבתה, מטעם קרבן אביו -ואתי שפיר לפי"ז פסקי הרמב"ם, דלענין תמורה פסק דאין עושין תמורה, דכיון שחזינן דהתורה הכירה כפרה דמקופיא לענין דין תמורה, מהא דחזינן שהבן עושה תמורה בקרבן אביו, מהני כפרת המקופיא שנתכפר בה הבן. וא"כ מטעם זה כשהם שנים, ושניהם מתכפרים מקופיא. הרי יש כאן חסרון חיובי, מטעם דהקרבן הוי של שניהם, כיון דשניהם מתכפרים בה. ולענין תמורה כיון דסגי בכפרה דמקופיא, קרינן לזה קרבן שותפין, ואין כאן כח התפסת התמורה. - משא"כ לענין המנחה לא לא מצינו בתורה שהכירה כפרה דמקופיא לגבי מנחה, ואדרבה קפידת התורה היתה במנחה שתהי' כפרה שלימה, ושללה גם את כפרת השותפין. - ולא מצינו גם כן שיהי' הבן קם תחת אביו בקרבן מנחה שיהי' בעלים למנחה זו. יח וע"כ דעיקר הקרבת המנחה נחשבת עבור הקרבת קרבן אביו, וכפרת הבן דמתכפר מקופיא אף בשאין יורש אלא הוא לבדו, דהיינו יורש אחד, שאמרה תורה דהבן היורש מקריב את קרבן מנחה דאביו. וע"כ אמרה תורה בהדיא דכפרת המקופיא דהבן אינה מגרעת את הקרבת המנחה, מטעם דהבן שותף בהכפרה דהמקופיא, וא"כ חזינן שאמרה תורה שלא החשיבה את כפרת המקופיא, אשר בעבורה תהי' נקראת מנחה דשותפות, והיינו דע"כ אין לדון תורת שותפות בהקרבת המנחה דכפרת המקופיא, כיון שלא קרינן בכפרה דמקופיא תואר נפש, האמור במנחה, וא"כ המיעוט דממעטין מהא דכתיב נפש שמורה למעט נפשות, דהיינו שותפין, היינו דוקא באופן דהכפרה באה בשלימות, באופן שיתואר נפשות. אמנם בשני אחין יורשין שירשו קרבן מנחה דאביהן, אף שמתכפרין מקופיא. אמנם מגרעין את קרבן מנחה דאביהם, מטעם כפרתן דמקופיא. כיון שאין בזה תואר נפש, ושפיר מקרבי קרבן מנחה של אביהם, ואתי שפיר דברי ר' יוחנן בהני שני דינים, וגם פסקי הרמב"ם בזה. יט תוס' ד"ה ולא קניא וכו' דר"י אדר"י הו"מ לאקשויי יעו"ש ונראה דהנה יש לעיין בקרבן של קדשים קלים לריוה"ג דס"ל דממון בעלים הוי, ומסתבר דישנה להאי קרבן בירושה, כירושת נכסים, משום דלדידי' אשה מתקדשת בקרבן כזה, וא"כ יש להיורשים זכות ממון בהאי קרבן, וא"כ אין להקשות דר"י אדר"י, משום דאפשר לאוקמי' דהוי אמרינן דהא דאר"י הניח בהמה, היינו קדשים קלים, ובזה בודאי