נזר הקודש - זבחים רכג

ג"כ מטעם זה כי יש לנו לומר דהמים הבאים באחרונה על המעין, המה באים בראשונה להתפשטות הצצדין, והמה נוטפים, והנה כל זה לפי' הראב"ד והר"ן והב"י והגר"א בפירושא דהתוספתא, וזה ליתא לפירוש הר"ש ומבואר אצלינו במקו"א. י ובזה יש ליישב הא דהקשה הראב"ד בשער המים דהכא במי פרת אמרינן שמא רבו הנוטפין על הזוחלין, משמע דמחצה על מחצה כשר בזחילה, והנה בעדות ר' צדוק אמרינן דזוחלין שרבו על הנוטפין כשרין בזחילה הא מחצה על מחצה פסולין בזחילה יעוי"ש. - ובדברינו יש ליישב, דהנה עיקר הא דחששא דרבו נוטפין הוא לומר דכיון דרוב המה נוטפין, ממילא אמרינן דבהתפשטות הנהר על גדותיו, פירשו הנוטפין, מטעם כל דפריש מרובא פריש, ואין כאן זוחלין כלל.- אמנם כשהם מחצה על מחצה, אז אמרינן דיש בהמים בהתפשטות הנהר על גדותיו, לפי ערך זוחלין ונוטפין -והנה אם הזוחלין באו בראשונה להמקום החדש, הר"ז נעשה מעין גמור, וממילא שוב אין פוסלין אותו נוטפין, ואעפ"י שיש להסתפק שמא הנוטפין באו בראשונה, אמנם אין להסתפק במחצה מטעם ספ"ס, שמא אין מחצה, ואפי' אם יש מחצה, דלמא זוחלין באו בראשונה, וא"כ אין כאן מקום לאיסור, משא"כ בשמסתפקין ברובא, - אפי' אם ספק רובא, מ"מ יש כאן ספ"ס לאיסור, שמא רובא נוטפין, וכל המים בהתפשטות המה נוטפין, ואפילו אם אין כאן רובא, אמנם מחצה בודאי יש, וא"כ יש ספק שמא נוטפין באו בראשונה, - אמנם עדותו של ר' צדוק מיירי באופן שהנוטפין היו שם בראשונה, ואנחנו באים לטהרם לעשותם מעין, בזה בעינן רובא זוחלין, ויש בזה תורת ביטול כבאיסורי תורה. יא והנה בהא דבאמת לא נפסל מעין בריבוי נוטפין, יש לפרש שני טעמים. א. מטעם השקה היינו דהנוטפין נעשו חיבור להמים, ותורת מעין על הנוטפין. ב כי התורה לא גדרה מעין על מי נביעה גרידא דוקא, אלא מקום המעין, גדרה תורה בשם מעין, היינו כי כל המים הבאים במקום הנביעה בשם מעין נקרא, והנה ע"כ מוכח כסברא אחרונה, דהרי מבואר דלא מהני השקה לענין זוחלין, - דאל"כ הנביעה, דהדין דלא מהני המשכה להלן, ומשמע תיקשה הא דמעין עומד דרבה עליו מים במקום אפילו באופן שהי' בנקבי הנביעה כשיעור שפופה"נ, שהוא שיעור חיבור להשקה, ומדוע לא יטהרו הנוטפין להיות עליהם תורת מעין לענין זחילה, ומוכח דלא מהני השקה לענין זוחלין, וכן בדינא דהתוספתא בהתפשטות למקום שלא הלכו המים בתחילה וכו' - וע"כ עיקר הטעם דלא נפסל המעין בריבוי הנוטפין, מטעם דקים להו לרבנן דגדר מעין הוא מקום הנביעה, וזהו שנאמר מעין ובור, והכירה התורה את המקומות, והמעין לא נשתנה שמו בריבוי הנוטפין. והמקום הנביעה מחזיק המים, ונחשבים למעין - וא"כ יוצא מזה דלא מהני השקה וחיבור להכשיר זוחלין לעשותן תורת מעין. יב והנה יש להבין הטעם מדוע לא מהני השקה וחיבור לזוחלין, - וכבר עמד על זה המרא"י בתה"ד סי' רנ"ד, הובא בב"ח ובט"ז, ותוכן דבריו כי השקה היא גדר זריעה, והיינו לעשות מתלוש מחובר, אבל לא מהני זריעה לענין פסול זוחלין, הנוהג בנוטפין, דפסול זה אינו מטעם שהם תלושים, דהא מקוה שלימה מנוטפין כשרה, ואפ"ה אינם מטהרים בזחילה, ומה זה ענין לזריעה, שהוא ענין לעשותו מחובר, ומה ענין מחובר לזה, עכת"ד, - ומה שהקשה הב"ח על דבריו לשיטת הפוסקים דברבו שאובין על המעין מטהרין בכל שהוא, וגם מטהרין בזוחלין. - לא קשה כלל לפי מה שביארנו דכיון דזה מיירי על מקום המעין, ובזה תורת מעין על כל המים הבאים עליו, - והנה הב"ח רוצה לומר דרבנן החמירו בזוחלין, מטעם שפסול הוא מדאורייתא ולהכי לא מהני השקה, יעוי"ש, דבריו תמוהין, דהרי מצינו דמהני השקה גם למקוה חסירה בצד מקוה שלימה, וחיבור שפופה"נ מכשיר החסרה אעפ"י שזה ודאי מדאורייתא ורבנן לא גזרו בזה-לכן נראה דהענין בזה כמ"ש התה"ד, אמנם גם דברי התה"ד אינן מספיקין, דמה יענה הא דמהני החיבור לענין כל שהוא, דג"כ אינו תלוי בזריעה, דהרי מקוה שהיא מחוברת לקרקע, ומ"מ בעינן ארבעים סאה ובחיבור למעין סגי בכ"ש, וכמו כן במקוה חסרה אינו מיושב כל כך. יג אמנם לדעתי נראה כי שני דינים אמרה תורה במעין. א. מצד חשיבותו, ב. מצד טבעו. - והיינו הא דלא בעינן שיעור במעיין הוא מצד חשיבותו שיש לו מעלה שהוא מי חיים, אמנם הא דמטהר גם בזוחלין הוא מצד טבעו, והיינו כי זה טבע המעין, וטהרתו כפי טבעו, - והנה בדבר הלכה דחיבור הוא שמפני החיבור ניתוסף דינים על הדבר הבא במחובר, והנה זה שייך במעלת החשיבות, דאמרינן דבשביל החיבור יש יתרון חשיבות גם להדבר שאין לו אותו חשיבות מצד עצמו, מ"מ גדול כח החיבור שנותן חשיבות וייפוי כח להמחובר בו, ומטעם זה נוטפין שנתחברו לזוחלין, דהיינו למעין, מטהרין נוטפים בכ"ש כמעין, והיינו דכיון שכל עיקר האי דינא הוא מפני חשיבות שיש להמעין, ויש חשיבות זה גם להנוטפין, מפני שמחובר לבר מעלה, - אמנם הא דמעין מטהר בזוחלין, זהו לא מפני חשיבות דמעין, רק מפני שזהו טבעו, וא"כ מה מועיל האי חיבור דנוטפין להמעין, דאטו מפני החיבור נעשים אחד בטבע, הלא כל עיקר האי דינא דחיבור הוא חשיבות כמו שאמרו כל המחובר לטהור וכדומה, לכן בענין כזה שאין בו מצד החשיבות לא הועיל לן החיבור מאומה, וכל אחד ישאר על מעמדו, ומטעם זה פסיקא לחז"ל דאין מעין מטהר נוטפין בזחילה,