נזר הקודש - זבחים ריח

דקבלת מים כל שהוא, - מטעם דסבר דטובלין בכלי באופן שמחובר למקוה כההיא דשוקת יהוא דמיירי במקוה, - ובזה סרה כל התמיהות שכתבנו לעיל להקשות בדבריו, - והנה לכאורה יש להעיר מלשון הרמב"ם שכתב בפיה"מ פר"ד מ"ה בטעמא דבי"ש שפחתו עד רובו לפי שאז לא תשאר כלי, יעוי"ש,- אמנם יש לפרש הכוונה דכיון דסברי בי"ש דלא הוי עירוב עד רובא, ובעירוב רובא הוי חיבור להמקוה, ואז אין כאן טבילה בכלי. מזה דשפיר אפשר לפרש בדברי הרמב"ם דמהני חיבור להמקוה גם להיות הטבילה בכלי, - וע"כ סבר כההיא סוגיא דיבמות דמוקים המשנה לענין עירוב מקואות, אבל התוספתא שהובא בפוסקים בהא דקסטלין המקלח מים דפוסלין אם הכלי מקבלת מים כל שהוא, - ע"כ סברי דאין טובלין בכלי כלל, - והרמב"ם תפס לדינא כסוגיא דיבמות, וכמש"נ. י איתא זבחים כ"ב אמר רב פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה וכו'.- אם קדח בו רביעית מטבילין בו, וכו' יעוי"ש, ובפירש"י. - והנה תמוה טובא מדוע השמיט הרמב"ם בהלכותיו כל הני מימרי דרב פפא המבואר בש"ס בלי מחלוקת,- ולפלא שלא עמדו בזה. - ונראה דהרמב"ם מפרש דברי רב פפא דלא כפירש"י, אלא מפרש כפי מה שפירש הראב"ד בשער המים שלו בספרו בעל הנפש, והנה שם משובש מעט, - והיטב מבוארין דבריו בב"י דמפרש הא דקדח רביעית דנפסל בנתן סאה ונטל סאה, ובזה שאני ממקוה דכשר עד רובו, יעוי"ש,- וא"כ מבואר דהקדיחה דרביעית המחוברת למקוה נפסלת בנתן סאה מים ונטל סאה אפילו בפחות מרובא, - ובזה שאני האי דינא דרביעית דאין השאובין נטהרין שם, ולא מהני החיבור לזה, החיבור דהמקוה, מטעם השיעור הקטן. - והנה ע"כ מיירי שהקדיחה היתה מחוברת להמקוה בשיעור שפופה"נ, דאל"כ לאו כלום הוא,- וזה מיירי ע"כ במקוה דאשבורן, דאל"כ אלא במעין, הלא יכול להשאיב שאובין כמה שירצה. כדתנן בפר"א מ"ז, והובא להלכה ברמב"ם ובטור, וא"כ עכ"פ מבואר דלא חשבינן להקדיחה כעצם המקוה, וא"כ ע"כ מוכח דהחיבור שפופה"ג אינו נותן כח מכשיר רק תורת משלים לשיעור גרידא, וא"כ ע"כ דברי ר"פ הוא כהתנאי דהתוספתא דסברי דלא נתבטל תורת כלי ע"י חיבור שפופה"נ, - אמנם להרמב"ם לשיטתו דסבר כסוגיא דיבמות דהחיבור להמקוה יש כל כח מכשיר על החסר שבצדו, א"כ גם הרביעית העומד בצד המקוה השלימה כל תורת מקוה שלימה יש כאן, וא"כ ע"כ כל הדינים הנהוגים בהשלמה יש גם בחפירה, ושפיר השמיט כל דברי רב פפא, כיון שאינו נוגע לדידן לפי הפסק הלכה, ושפיר השמיט זה מהלכותיו - אמנם דעת הראב"ד ע"כ כדעת הרא"ש דלא מהני חיבור לבטל תורת כלי, וגם סבר דלא מהני אף חבור למקוה ג"כ, וזהו כמו התנאי דהתוספתא, ומטעם זה משיג על הרמב"ם בספר הי"ד ג"כ, ושפיר תפיס סוגיא דזבחים ג"כ לדינא, - נמצא מבואר שלשה שיטות יש בזה, דשיטת הרשב"א דמהני חיבור גם למעין לבטל תורת כלי, וטובלין בכלי המחוברת למעין, וכש"כ למקוה - ודעת הראב"ד דלא מהני חיבור אף למקוה לבטל תורת כלי, - ושיטת הרמב"ם דבחיבור למעין לא מהני לבטל תורת כלי, ובחיבור למקוה מהני החיבור וטובלין אף בכלי, - וכמש"נ יא ובעיקר הא דאין טובלין בכלים מבואר בתו"כ פ' שמיני וז"ל אי בור יכול אף בור שבספינה יהא טהור ת"ל מעין מה מעין שעיקרו בקרקע אף מקוה שעיקרו בקרקע. - והנה עוד יש בזה משום שאובין, ולמ"ד דכולו שאוב פסול מן התורה יש בזה גם משום שאובין, ולכאורה לדידהו למה לן קרא מטעם דבעינן עיקרו בקרקע, הא בלא"ה יש בזה פסול שאיבה, - אבל אפשר לומר דנפק"מ באופן שנתמלאו בכלי שלא לדעת, כמו בפיזור עבים, עי' שו"ע סעיף מ"א, דאין כאן משום שאיבה אף אם המים המה בכלי, ופסול מטעם דלא הוי עיקרו בקרקע, וכן מבואר בהרא"ש ה' מקואות סי' א' שכתב דלכאורה תיקשה להפוסקים דשאובין אף בכולו שאוב הוא מדרבנן אמאי גזרו בשאובין כלל, ותירץ דגזרו משום שלא יטבול בכלי דאסור מדאורייתא. מטעם דבור דומיא דמעין בעינן דהוי עיקרו בקרקע, וא"כ ברור הדבר דטבילה בכלי פסול מדאורייתא לכו"ע, ובזה יש לתמוה ע"ד המרדכי דשבועות, וכאשר יבואר. יב כתב המרדכי בשבועות בשם רבינו יואל דאמת המים שהמשיכוה דרך חריץ בקרקע אל גיגית גדולה מחזקת יותר מארבעים סאה ושקעו הגיגית בקרקע אסור לטבול בתוך הגיגית, אעפ"י שאינה מקבלת טומאה כיון שמחזקת מ' סאה קלח אפ"ה המים שבתוכה נעשו שאובין דתניא בתו"כ וכו' אף בור שעיקרו בקרקע, לאפוקי בתוך הכלי דלאו עיקרו בקרקע שהרי יש לו שוליים, הרי שבור ספינה מחזיק מ' סאה, ואפ"ה אינו טובל בו, משום מים שאובין וכו' ובמס' מקואות תנן בור שהוא מלא מים שאובים, והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שתחשוב שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין אלמא אעפ"י שהוא מחובר לאמת המים אינם כשרים עד שיצאו המים השאובים, וכן אעפ"י שמי הגיגית שהן שאובים מחוברים אל האמה פסולים, עכ"ל, יעוי"ש. - דברים נפלאים קחזינא דהנה סבר דכל עיקר פסול כלי הוא משום שאובים, וא"כ משמע דאם נתמלא שלא לדעת מותר לטבול בכלי, כיון שאין זה שאובים, - וזה תמוה דכיון שנלמד מטעם דבעינן בור דומיא דמעין שעיקרו בקרקע, וכמו"ש המרדכי בעצמו לימוד זה. - וא"כ אפי' באופן דלא הוי משום שאובים, כמו שנתמלאו מים שלא לדעת ג"כ פסול. עוד במה שסיים ומביא ראי' דלא מהני חיבור למעין מהמשנה דבור שהוא מלא מים והאמה נכנסת לו וכו' תמוה טובא הלא יש משנה מפורשת