נזר הקודש - זבחים ריא

בהא דמצינו להר"ן בנדרים נ"ב מפרש סברת רבנן בהא דעולין שאינם בטילין הוא מטעם הדמיון והשיוי שביניהם באיכותן והרי הם מטעם זה מב"מ גמור,- ומזה נלמד לדשיל"מ דלא שייך ביטול כמבואר שם, ואם כדברי מעכ"ת נ"י דיש ביטול לעולין טרם עלו על ההקטרה, א"כ איך נלמד לדשיל"מ דלא בטל מהא דעולין, דליתא דשאני עולין שרק מגזירה"כ אין בטלין על המזבח, והיינו שדין הוא במזבח. - ודבר שיל"מ כיון שאין לו ענין לזה, הנה ע"כ הרי הם כעולין בלא מזבח, ושפיר יש לזה ביטול, - וע"כ מוכח דמפרש הר"ן דעולין חידשה תורה דאין להן תורת ביטול כלל גם מעיקרא, - ודוחק לומר דהרמב"ם לא סבר כן בסברא זו -ועוד נראה בסברא גם כן כהר"ן דאין לומר ביטול מקודם, משום דאם נתבטל מעיקרא טרם שעלה על המזבח שוב אינו חוזר וניעור, מטעם דאין זה דם השעיר, כמובן. ד ומה שהביא מעכ"ת נ"י ראי' מדברי הרמב"ם בה' פסוה"מ פרי"א הל"א שכתב נתערב קומצה בשירי', או שנתערב שירי' בשירי חברתה לא יקטיר, ואם הקטיר עלתה לבעלים עכ"ל ומדייק הלא כיון שאין השיריים מבטלין הקומץ, כמו"כ אין שיריים מבטלין שיריים. דהרי גם על השיריים השניים איתא בבל תקטירו, וכיון דאין שיריים מבטלין שיריים, הרי השיריים כמאן דאיתא דמי, ואמאי לא יקטיר לכתחילה, ומזה מוכח דהשיריים מבטלין שיריים. והרי הם כמו שנאבדו, עכת"ד,-הנה עיקר היסוד דרצה לומר דדין קומץ ישנו גם על השיריים בדבר הביטול זה אינו מוכח כלל מהסוגיא, דהרי בסוגיא מבואר דהבל תקטירו אתא רק לגז"ש, אבל עיקר הלימוד דלא בטל הוא רק להקומץ לומר דכמו דלא שייך ביטול כשנקטר בפנים מטעם עולין, -כן כשנקטר בחוץ תורת עולין על הקומץ, - אבל השיריים ליתנהו כלל בדין זה, - וא"כ אין הוכחה מדברי הרמב"ם שכתב בנתערב שירי' בשירי חברתה דלא יקטיר, כיון דלא נאמרה כלל עיקר הדין דלא בטל אצלם, וא"כ אין להוכיח מאומה להא דהקומץ דאצלו נאמר הדין דעולין דלא בטל, לומר האי חידושא דדוקא על המזבח נאמרה. או גם בחוץ על העלאה נאמרה ולא מקודם. דבזה אפשר לומר דגם על התערובות דבראשונה נאמרה הדין דליתא בביטול. וא"כ נכון לומר דהרמב"ם סבר ג"כ סברת הר"ן, וממילא הדקל"ד על הרמב"ם מדוע מדייק וכתב הקריב כולה. ה ונראה לומר בזה, -והוא דשני דינים יש בהא דהעלאה בחוץ, א. מטעם קרבן ב. מטעם הקרבה, והיינו דכשמקריב קרבן כמו שהוא חייב מטעם קרבן, והיינו דמקריב קרבן של פנים בחוץ, - אבל כשאינו מקריב קרבן רק מקריב דבר הקרב על המזבח אף כשאינו בתור קרבן, ג"כ חייב, וזה כשמקריב כזית, נמצא דהקרבת הקרבן כולו הוי החיוב מטעם קרבן, אבל כשמקריב כזית החיוב אינו מטעם הקרבת קרבן של פנים בחוץ, דכזית מקרבן אינו בתור קרבן, רק רבתה תורה בזה איסור הקרבה, והר"ז כאיסור דעלמא אשר השיעור בכזית, כבכל איסורי תורה. - ונפק"מ רבתי לדינא לענין תערובות, דאם הוא מטעם קרבן לא שייך ביטול כיון דקרבן הוא בפנים באופן זה, והרי הוא מקטיר קרבן בחוץ, - אמנם לענין כזית כיון שאין בזה החיוב מטעם קרבן, רק החיוב מטעם איסור הקרבה, ובאופן שהוא בתערובות בטל הוא, וליתא בזה דין עולין כיון שאינו מטעם קרבן, ולהכי כתב שפיר הרמב"ם דבעינן שיקטיר כולה, דאז חייב מטעם קרבן. ולא שייך ביטול מטעם עולין, וכנראה שזה ברור בכוונת הרמב"ם בס"ד. קונטרס בדין בכור בזמה"ז ובחו"ל מבן המחבר הרה"ג כש''ת חיים ראזין שליט"א, א) בדין מצוה להקדיש את הבכור. א הנה בעיקר דין מצוה להקדיש את הבכור מבואר בעירוכין כ"ט פליגי תנאי, וחכמים סברי דמצוה להקדיש, ונלמד מקרא, - והרמב"ם בפ"א מבכורות ה"ד פסק דמצוה להקדיש את הבכור, משום דפסק כחכמים, ועוד דסתמא דסוגיא דנדרים י"ג מורה כן - והיינו דפליגי שם תנאי לענין התפסה בבכור להיות דינו כדבר הנדור, ור' יעקב סבר דהוי התפסה בדבר הגדור מטעם דמצוה להקדישו, והמתיר סבר דכיון דגם אי לא מקדיש לי' ג"כ קדוש, להכי לא הוי דבר הנדור, והתוס' בנזיר ד' בד''ה מי לא קדוש כתבו וז"ל פי' הלכך לאו דבר הנדור הוא כיון דאינו אלא מצוה בעלמא, וכן מדייק הלח"מ בפר"ו שעירובין, - מבואר מזה דכו"ע סברי דמצוה להקדיש את הבכור, ואפילו למ"ד דלא הוי דבר הנדור. מ"מ מודה דאיכא מצוה להקדיש. - ואתי שפיר פסקי הרמב"ם, דאעפ"י דלענין דבר הנדור פסק בפ"א מנדרים ה"ג דהמתפיס בבכור לא הוי דבר הנדור, מ"מ פסק בפר"א מבכורות דמצוה להקדיש את הבכור. - ולפ"ז תמוה טובא מה שכתב הטור ביו"ד סי' ש"ו ס"א בשם הרא"ש דאין צריך להקדיש את הבכור. - והנה הב"ח תמה מדוע פסק כיחידאה, - אבל הלא התמי' יותר עצומה שפסק היפך סתמא דסוגיא דגדרים. ב כתב הרמב"ם בפ"א דנדרים הי"ג האומר הרי עלי כבכור הרי אלו מותרין שאין קדושתו בידי אדם ואינו יכול להתפיסו בנדר שנא' לא יקדיש איש אותו יעוי"ש- ותמוה דלמה לן הלימוד מהקרא, הלא בפשוטו לא הוי בכור דבד הנדור, מפני שקדושתו מאליו בא מרחם, כמבואר בסוגיא, - ועי' בכס"מ שהביא תשובת בנו של רבינו בזה יעו"ש. ונראה