נזר הקודש - זבחים רי

בלהכניס, - וכן יש להוכיח גם כן דשיטת הר"ש והרא"ש דיש יד לכ"ח להכניס, והוא בהא דתנן פר"ג מ"ד הי' בה חרס מחזיק רביעית כולה מטמא במגע, וכנגדו מטמא באויר, ופי' הר"ש והרא"ש דכולה אינה מטמא באויר מטעם דאין אויר ליד, אבל במגע מטמא, - וע"כ מיירי בלהכניס, - דאילו בלהוציא, והיינו כשנטמאת הכלי מעיקרא, - בזה פשיטא שיש יד, דלא גרע מגבו, שג"כ מוציאה טומאה, - וע"כ דזה נלמד מחידוש התודה שחידשה דין בשברי כ"ח כמו שכתבנו לעיל בכוונת הרשב"א והמרב"ם - וע"כ דשיטת התוס' דסברי שאין יד בכ"ח להכניס, הוא מטעם דסברי כשיטת הראב"ד, דלא רבתה תורה, שברי כ"ח לטומאה דאורייתא, וא"כ ע"כ ו טומאה בכ"ח ג"כ בא מפאת החשיבות כלי, - וכיון שגזרה תורה שלא יהי' טומאת גב, - א"כ פשיטא דיד לא עדיף מגב,- ומזה הוכיחו דאין יד בכ"ח להכניס, - אבל תיקשה להתוס' והראב"ד מכח מה שכתבנו להוכיח דיש יד להכניס. ח והנה הרמב"ן כתב, הובא ברשב"א חולין שם, דהא דיש יד בכ"ח, היינו באופן שהיד חלולה שנטמא מאוירו ומכניס טומאה לכלי, - עוד כתב דמיירי ביד של עץ או של אבן ומחוברת בו באוירו, עכ"ל, - הנה דברים תמוהים קחזינא הכא במה שכתב דבאופן שיש אויר להיד. - וזה תמוה דהלא שנינו בפר"ג מ"ד, הי' בה חרס מחזיק רביעית כולה מטמא במגע, וכנגדו מטמא באויר, והיינו דאין אויר ליד.- וכן פירשו הר"ש והרא"ש שם והברטנורא. - וכן שם פר"ז מ"ג בחצר הכירה פחותה מכאן מטמא במגע, ואין מטמא באויר, מטעם שאין אויר ליד, וכן מבואר בתוספתא פר"ג הביא שברי כ"ח ודבקן וכו' כולן מטמאין במגע ואינו מטמא באויר, עי' ביאורי הגר"א ז"ל שם, והיינו דאין אויר ליד,- עוד במה שמתרץ דמיירי ביד של עץ, ומחובר באוירו, - גם כן תמוה שאין אויר ליד, וכמו שכתבנו. ט ובעיקר הא דאין אויר ליד, נראה דהסברה בזה, דהנה מבואר דע"כ טומאת אויר לא הוי בתורת נגיעה, והיינו משום דלא אמרינן דהאויר כמאן דמלי טומאה, הוא, כמבואר בפ"ח מ"ה הפת שבתוכו שני', יעוי"ש, - וע"כ דאין כאן טומאת נגיעה, אלא דין הוא שטומאת אויר מטמאת את הכלי להיות ראשון, וחידוש הוא בכ"ח, שהכלי מצד ייחוסו נעשה ראשון, אף בלא נגיעה, - ובזה יבואר לנו היטב דין המשנה פר"ה מ"ה תנור שנתן בו עפר עד חציו, מעפר ולמטן מטמא במגע, מעפר ולמעלן מטמא באויר,- - ולכאורה תמוה דכיון שנטמא למעלה באויר תהי' זה כנגיעה, וממילא תהי' הטומאה גם למטה,- וע"כ דטומאת אויר אין זה כנגיעה, ורק חידוש הוא, ואין לך בו אלא חידושו, באופן שהאויר חלול יורד הטומאה, ולא באותן שמילא האויר בעפר, אעפ"י שלא ביטל את העפר, ועומד לפנותו, והיינו מטעם שכתבנו לעיל,- וע"כ הא דמטמא בנגיעה עד למטה הוא מטעם דלא גרע מיד, והוי זה כעין יד להכניס, וקצת הוכחה גם מזה דמהני יד לכ"ח להכניס, וכמ"ש. ם י סימן י"ד. שייך לדף ק"י ע"א. משנה קמצה וחזר קומצה לתוכה וכו' ובגמ' ואמאי ליבטלי שיריים לקומץ, אמר ר"ז נאמרה שיריים בקומץ וכו' א כתב הרמב"ם בפרי"ט ממעה"ק ה"ה וז"ל קמצה וחזר קומצה לתוכה והקריב כולה בחוץ חייב, עכ"ל, ותמוה טובא דלמא מצריך הרמב"ם דדוקא בשהקריב כולה בחוץ לחייבו מטעם העלאה דחוץ, דהלא כיון שפסק הרמב"ם שם בה"ח דסגי בהקרבה דכזית, ובה"ט כתב בהדיא דהמעלה כזית מן הקומץ בחוץ חייב, והכא בשהקריב הקומץ עם השיריים מצריך הרמב"ם דוקא כולה, - ומשמע דלא מהני בשהקריב כזית מן הקומץ בהתערובות אפילו באופן שבודאי יש כזית קומץ בתוך השיריים, ותמוה, והערנו לזה גם כן ידי"ג הרב הגאון וכו' ד' נחום ברוך גינצבורג שליט"א בעהמ"ח ספר מקור ברוך. ב והנה עלתה בדעתי לומר דלהכי מדייק הרמב"ם וכתב דאינו חייב עד שיקטיר כולה, הוא משום דהרמב"ם לשיטתו דפסק אין בילה אף בקמח כמבואר ברמב"ם פרי"ג מתרומות הי"ד. - וא"כ הכא בקומץ שנתערב בשיריים, לא מיבעי' אם היתה התערובות במנחה אפוי' דפשיטא שאין בזה תורת בילה, אלא גם אם היתה התערובות קמח בקמח ג"כ לשיטת הרמב"ם דאין בילה. וא"כ אם נשאר מעט מן המנחה יש לחוש דהקומץ נשאר,-ולא יתחייב משום זה בחוץ, רק אם קרב כולה, - אבל חזרנו מזה, משום דלפ"ז אכתי תיקשה דאכתי לא בעינן הקרבה, דמנחה כולה, והיינו דאם נשאר כזית ע"כ יש לחייבו משום הקטרה דחוץ מטעם ממנפ"ש, דאם ההקטרה היתה בהקומץ פשיטא דחייב, - ואם הקטרה היתה בהשיריים, אבל כיון שלא נשאר אלא כזית. דלפ"ז ע"כ כזית אחד מן הקומץ נקטר. וא"כ יש לחייבו משום הכזית הנקטר עם השיריים. ג והנה ידידי הרב הגאון הנ"ל אמר בזה דכיון דכל עיקר הדין הא דלא נתבטל הקומץ בשיריים, נלמד מלא תקטירו בגז"ש, ועיקר הלימוד מטעם עולין שאינן בטלין. - הנה דין זה ליתא אלא בשעת הקטרה ממש. אבל לא מקודם בשעת התערובות, וממילא כשלא הקטיר כולה הנה הנשארים האלה הקומץ בטל בהשיריים, והר"ז כחסר. והדין בחסר הקומץ שאינו בחיוב העלאה דבחוץ, עכת"ד,- אם כי לכאורה דברי חן המה, אבל בעצם הסברא אם יש ביטול קודם הקטרה בהא דעולין, ע"כ הר"ן לא סבר לה והוא בהא