נזר הקודש - זבחים כא

כניסה אף בלא עבודה. - אבל תמוה דהרי הרמב"ם בפרי"ט מה' סנהדרין כתב שאינו לוקה בע"מ רק על כניסה להיכל. - ועי' בכס"מ. - וא"כ יותר אפשר לומר דכוונת הרמב"ם גם כן בזה שכתב שם שנכנס למקדש, היינו להיכל. - אבל למזבח, אפשר דגם הרמב"ם סובר דבעי עבודה, וצ"ע. ד שם ביומא תוד"ה הולכת עצים וכו' הקשה הר"א מאיבריוק, לר"ש הא דשני גזירין בעי כהונה, מניין אי מהכא הא איצטרך לגופייהו סד"א כיון דאפשר לבטלה כשרה בזר יעוי"ש והנה לכאורה קשה כיון דאם אמרינן דקרא לגופי' אתא א"כ אין כאן מיעוט להולכת עצים כלל, וממילא הר"ז בכלל והקריב, והולכת עצים בעי כהונה - ומכש"כ שני גזירין פשיטא דבעי כהונה, דע"כ עדיפא השני גזירין כמ"ש התוס'. - וכולהו בכלל והקריב הכהן נינהו. - אמנם סברת התוס' בזה לפי סוגיא דהש"ס דממעט הפשט וניתוח דכשר בזר משום דממועט מהא דוערכו, - והקשה הש"ס דלמא למעוטי סידור שני גזירין וכו' וסידור דכוותי' ממעט, - ומשני דאמר מר והקריב וכו' הא סידור שני גזירין בעי כהונה, - ובזה הקשו התוס' דכיון דע"כ לר' שמעון בעי והקריב לגופי' דבעי כהונה א"כ עכשיו יש לנו לומר דממועט שני גזירין מהא דוערכו, והיינו סידור דכוותי'. - ואם ממועט סידור שני גזירין מכהונה, א"כ פשיטא דהולכת עצים לא בעי כהונה - ובזה שפיר הוכרחו לומר התוס' דר' שמעון לשיטתו בעי כהונה יעוי"ש - וסברת ר' שמעון דהכא לא הוי דרך כבוד לבטל הולכה, ולזרוק על המזבח. ולהכי לא חשיבא עבודה, אעפ"י שסבר ר"ש דבשביל סברא דאפשר לבטל אינה מגרע חשיבות עבודה דלא תיבעי כהונה. אמנם כל זה באופן דלא הוי בזיון כלפי מעלה אם יבטל עבודה זו, משא"כ הכא דבאופן שיבטל עבודה זו לא הוי דרך כבוד כלפי מעלה מודה ר"ש, ואתי שפיר הסוגיא הכא גם לר' שמעון. ה והנה הכא בסוגיא דידן ד' ע"א אלא א אמר קרא והקריב את הכל המזבחה וכו' ותניא והקריבו זו קבלת הדם, ופירש"י משום דבתר שחיטה כתיב, ולא אפשר לאוקמי' בהולכה, והקשו התוס' שם ביומא הלא מבואר בזבחים י"ג דילפינן קבלה מטעם דאין לומר עבודה אחרת דזריקה כתיבא בהדיא, - ואי משום הולכה בלא"ה אינו מסתבר לאוקמי' בהולכה מפני שהיא עבודה שאפשר לבטלה. ולא מסתבר לאוקמי' קרא בעבודה כזו, - ותמוה הרבה והלא אף שאפשר לבטל הולכה היינו ההולכה דרגל דאפשר שוחט בצד המזבח, - אמנם ההולכה דיד דהיינו הושטת הדם להמזבח זה בהכרח, דהרי אי אפשר לשחוט על המזבח עצמו, וא"כ שפיר הוי סד"א דעל זה כיוונה תורה והקריבו דבעי כהונה, ולהכי הוכרח רש"י לפרש דילפינן קבלה מדכתיב ושחט והקריבו. - והנה דאי לאו דכתיב וזרקו הוי אמרינן במסתברא טפי דהיינו דיש לנו לפרש והקריבו זו הקרבה ממש, דהיינו זריקה, וזהו כוונת הש"ס שם דכיון דזריקה כבר נאמר. ולהכי דרשינן והקריבו זו קבלה, והוקשה לרש"י דלמא זהו ההולכה המושיט הדם למזבח, ובזה פירש"י דמסתברא טפי בקבלה משום דכתיב ושחט והקריבו, והיינו העבודה הראשנ' שלאחר השחיטה והיינו קבלה ד' ע"א אלא אמר קרא המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים. ופירש"י שם המקריב קבלה היא דתניא והקריבו. - והנה מבואר מזה דהמקריב הוא קבלה. - וקשה לפי"ז בסוגיא דחולין קל"ג דהמקריב נדרש לענין הולכה ולא קבלה, וכמו שכתבו התוס' שם משום דכתיב בקרא זה גם חלב, ובחלב ליתא דין קבלה יעוי"ש. - ועי' בספר טהרת הקדש. - עי' בגה"ש שם בחולין שג"כ עמד בזה, ונראה דבאמת בלשון המקריב ע"כ ישנו לשתי המשמעות, היינו שהוא לשון קבלה, וגם לשון הולכה. ועל שניהם כיוונה תורה, וזהו מדכתיב המקריב את דם השלמים דבא להורות שתהא לשם שלמים, וכיון שאינו מבורר אם הכוונה הולכה או קבלה, וכיון שבמסתברא קאי על קבלה, ולא הולכה, מפני שהולכה לא הוי עבודה חשובה כמו קבלה, מפני שהולכה ישנה בביטול עבודה, כששוחט אצל המזבח, - וא"כ ע"כ האי המקריב הוא קבלה. אמנם ע"כ יש במשמע גם הולכה מטעם סיפא דקרא דכתיב ואת החלב, ובחלב לא שייך קבלה, - וא"כ ע"כ האי המקריב הוא גם הולכה, - אבל לענין לשמה אין לפרש אלא לשון קבלה. - והנה לפי"ז לענין דרשא שכהן שאינו מודה בעבודה לדרשא הנדרשת שם בחולין ע"כ גם קבלה בכלל, - וא"כ תיקשה טובא מדוע שם קאמרה הסוגיא דקבלה בכלל ט"ו עבודות, ולא נלמד מקרא עצמו, נראה דהתם הכוונה קבלה בקרבן כשמקבל שלא לשמה, שאם אינו מודה הכהן בקבלה זו דעבודה היא, אעפ"י שמקבל שלא לשמה, הרי"ז פגם לכהונתו. שם תוס' ד"ה וישנן לאחר מיתה והקשו שם למ"ד שעבודא לאו דאורייתא, מאי נפק"מ בשינוי קודש. ותירצו דנפק"מ בהפריש בחייו שני קרבנות וכו' ועוי"ל דנפק"מ לענין איסור יעוי"ש, ולכאורה תמוה על תירוץ ראשון מדוע לא נחית לזה הלא זה דבר פשוט דנפק"מ לענין איסור, - ונראה דפליגי אם שייך איסור כיון דאין חסרון בריצוי, והיינו דסברי התוס' בתירוץ ראשון דלא שייך איסור מחשבה בשינוי קודש אלא באופן שהועילה המחשבה בחסרון הריצוי והכא כיון דלא שייך חסרון בריצוי, כיון דלא יתחייב באחד. - והיינו דבאופן זה דליכא חיוב באחר אינו פוגם במחשבתו דשינוי קודש. ובתירוץ הב' ס"ל להתוס' דגם בזה יש איסור מחשבה דשינוי קודש, והוי בלא יחשב. ולכאורה לפי"ז מה שכתבתי לעיל בתוס' בענין עקירה בטעות דיש איסור לא יחשב אעפ"י שאין שם חיוב באחר, - והכא משמע דפליגי בזה בתוס'. אבל יש לחלק ולומר דשאני התם דעכ"פ מחשב