נזר הקודש - זבחים כ

דבשינוי קודש מינה אינו מחריב ואינה מינה מחריב, ובשינוי בעלים הדבר להיפוך, דאינו מינה אינו מחריב, ומינה מחריב בה, ואין לומר דסמכינן אדיוקא דקרא בכל אחד, א"כ לפי"ז אין לנו הכרעה מסברא בזה, א"כ תיקשה לפי המסקנא מניין לרבות כלי שטף מתוכו, דלמא אתי לרבות מחיצה, דהיינו אינו מינו, וע"כ משום דהסברא פשוטה בזה דאתי למסתבר, והיינו למינו, וזהו משום דמינו מחריב בה, - לכן נראה דהש"ס סבר סברא זו גם במסקנא, וע"כ הא דחטאת כשרה בששחטה בשינוי קודש דחטאת, זהו מפני שע"כ שאין זה שינוי כלל, מדכללה התורה כל החטאות בסוג חטאת, - והא דבשינוי בעלים פסול, זהו מפני שזהו שינוי דמינה במחויב כפרה כמותו, יבאינו מחויב כפרה כמותו אעפ"י שמחויב כפרה, אמנם כיון שאינו מחויב כפרה כמותו, הרי השני לגבי כפרה דחברו, כאינו מחויב כלל, והרי זה אינו מינו, דבשלמא בשינוי קודש כשמשני מקרבן לקרבן, הרי זה נחשב שינוי דמינו, כיון דשניהם בסוג קדשים, - משא"כ בחיוב כפרה, דודאי דהאינו מחויב כפרה כמותו, הרי הוא כחולין אצל קדשים בזה, והרי זה אינו מינו ממש, והבן. שם תוס' ד"ה הכא נמי וכו' בשוחט חטאת סתם וכסבור שהיא עולה דכשרה, פי' היינו דכיון דרק במחשבה חשב שזו עולה, בשביל זה לא נפיק מסתמא, ואפילו אם אמרינן דגם במחשבה בלא דיבור נתפס בשחיטה שלא לשמה, זהו דוקא בשחשב לשחוט לשם קרבן אחר, משא"כ הכא כוונת התוס', דרק סבר בדעתו שזו עולה, אבל השחיטה היתה בסתמא. ד' ע"א משום דאיכא למיפרך מה לקבלה שכן פסולה בזר - ולכאורה יש להעיר הלא הא יש ללמוד מזה דשחיטה כשרה בזר, - דאל"כ הרי יש ללמוד מחשבה שלא לשמה בשחיטה מקבלה. - וע"כ דשחיטה כשרה בזר, וא"כ למאי איצטרך הלימוד מהא דוהקריבו בני אהרן הכהנים לומר שדוקא מן קבלה ואילך מצות כהונה, ולא מקודם דהיינו זביחה הא בלא"ה יש ללמוד מזה דכתבה תורה דבעינן לשמה בזביחה, - ויש לומר דאיצטרך הא דוהקריבו לומר דהפשט וניתוח לא בעי כהונה. אעפ"י שהוא בא אחר קבלת הדם, והוא כדרשת חזקי' ביומא כ"ו ע"ב, דנלמד מדכתיב ונתנו בני אהרן הכהן אש. -דבא למעט דדוקא נתינת אש בעי כהן, ולא הפשט וניתוח, - והיינו משום דלגופ' לא איצטרך דנלמד מן והקריבו לומר שמקבלה ואילך מצות כהונה, ונתינת אש הוא לאחר קבלה. כמבואר שם בסוגיא, שיוצא מזה דאם לא אמרה תורה דרשא זו דוהקריבו דאז הוי בעינן לגופי' דנתינת אש בעיא כהונה. והנה ראינו לבאר לנכון בסוגיא זו דיומא שם דשייך לענין זה. א יומא כ''ז ע"א והאי מיבעי לי' לגופי' וכו' וקשה דאף אם נדרוש לגופי' מ"מ נדרוש גם כן דדוקא מנתינת אש ואילך בעי כהונה, ולא קודם דהיינו הפשט וניתוח, - והתוי"ש הקשו בזה. - ונראה לבאר בזה דע"כ אין לפרש הכא כן לומר דכוונת התורה בזה להודות לנו דדוקא מנתינת האש ולהלן מצות כהונה, דהרי ע"כ כל עיקר. דין סידור ונתינת האש היתה בבוקר גם טרם שחיטת הקרבן וא"כ מצות נתינת האש על המזבח זה מצוה פרטית השייכה למזבח. - ואעפ"י שע"כ צריך לומר גם כן דאיכא בזה אזהרה ומצוה באופן שאם חסר אש על המזבח שיתן אש בכל קרבנות נדבה, מטעם דלא סגי בלאו הכי |ועי' בהתורה והמצוה ויקרא שם שמאריך שם דהקרא מיירי באופן זה] אמנם כיון שעכ"פ עיקר מצוה דנתינת האש הוא מצוה דהמזבח גם בלעדי הקרבן, הזה, ואדרבה הסדר של הקרבה הוא באופן שחסר עתה מצוה דנתינת האש, אלא הקרבן נקרב שפיר ע"י האש הנסדר מקודם על המזבח וא"כ ע"כ לא שייך לומר הכא דהכתוב בא להורות דין כהונה מנתינת האש ואילך, וזהו שפריך הש"ס האי מיבעיא לי' לגופי'. ב שם והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך וכו' -ויש לעיין בדבר האיסור קריבה למזבח בזר - אם דוקא באופן שעבודה בידו, - א"ד שגם בלא עבודה אסור, ופליגי בזה הראשונים, דדעת הרמב"ן הובא במל"מ פר"ט מה' ביא"מ דאיסור זה דוקא בעבודה, ודעת הרמב"ם דאיכא איסור גם בכניסה גרידא, יעוי"ש - ולכאורה מהא דכתבו התוס' הכא בד"ה אלא וכו' בעריכת נתחים. - הא גם בלא קרא אנו יודעין דאין זר קרב לגבי מזבח, - וקשה דאם לא אמרה תורה דבעי כהן, ממילא אין זה עבודה, ולשיטת הרמב"ן מותר. ונמצא דזה בזה תליא, דעכשיו שרבתה תורה דבעינן כהן ועריכת נתחים, וממילא אסור לזר להיות עומד שם בעבודה זו. - וממילא אם לא רבתה תורה דבעי כהן, דאז מותר לזר לערוך נתחים, - ומזה מוכח דשיטת התוס' כשיטת הרמב"ם, - וגם מהסוגיא דלקמן שהביאו התוס' שם לכאורה מוכח גם כן כדעת הרמב"ם, - אמנם יש לדון גם לאידך גיסא - דהלא אפילו אם אמרינן דאסור לזר להיות נכנס למזבח, מ"מ אפשר דעבודה אינה נפסלת, אמנם כשהצריכה תורה כהן שפיר אמרינן דהעבודה נפסלת אמנם לשיטת הרמב"ן דעיקר האיסור הוא עם עבודה שבידו, - הרי זה כאילו אמרה תורה בהדיא דגם העבודה פסולה, - וזהו שפריך וכי זר קרב לגבי מזבח. ג ובזה מיושב הא דהקשה המל"מ שם מהא דמנחות כ"א לענין מליקה, דפשיטא להש"ס דבעי כהן מטעם דאסור לזר להיות בראשו של מזבח. וכן בזבחים מ"ה יעו"ש. - ובדברינו אתי שפיר דהכוונה דהתורה אסרה הפעולה. - דאל"כ לא ידענו איסור על הפעולה. אמנם עיקר הא דהחליט המל"מ בדעת הרמב"ם לאיסור כניסה גם בלא עבודה מהא דבע"מ שכתב הרמב"ם בפר"ו מביא"מ ה"א דחיוב מלקות על