נזר הקודש - זבחים רח

זה אינה השגה, דע"כ דוקא באופן דהוי נבלה או טרפה הצריכו לבדוק- וכוונת הש"ס לאורויי לן הדין אם טרפה או נבלה, - אבל בדין זה שאין כאן לא טרפה ולא נבלה בנאבד הסכין ולא נבדק, וזה לא דברו חז"ל, - והדין בזה דנמסר לחכמים עפ"י כללי ההוראה באופן כזה, וזהו כוונת הכס"מ ג"כ-אבל יש להבין טעמייהו במאי, ובמאי פליגי הרמב"ם והראב"ד, ט עוד יש לתמוה על דברי הרמב"ם דהלא כיון דתמיד איכא ספ"ס, - ובמקום ספ"ס קיי"ל דאין צריך לברורי, וכן מבואר גם ברמ"א סי' ק"י ס"ט, - וא"כ אמאי מצריך הרמב"ם לבדוק אחרי השחיטה-ודוחק לומר דהרמב"ם לא סבר לה. ונראה בסברת הרמב"ם דלר"ה דחייש לפגימת העור, ומוקים להבהמה אחזקת איסור,- החזקה תכריע לעשותו איסור ודאי, וא"כ אין זה דומה לשארי ספ"ס. - והיינו דבכל ספ"ס כשמברר ספק אחד לאיסור, אכתי לא נשאר עוד ספק, וממילא אין צריך לברר הספ"ס,משא"כ משא"כ הכא דתיכף כשימצא סכינו פגום הרי כאן איסור ברור, ולהכי יש חיוב בדיקה לבדוק הסכין, - והיינו דבשביל חזקה זו כשהספק לפנינו, זה נותן לחוש גם כשאין ספק לפנינו, - דהיינו טרם ראה את הסכין. יא ואפשר לומר שזהו סברת הרמב"ן דסבר לאסור בנאבד הסכין אחר שחיטה טרם נבדק מפגימה, והיינו דכיון דעור פוגם, - וכשאנו רואין הסכין לאחר שחיטה בפגימה הר"ז ודאי טרפה, - לכן כשנאבד הר"ז ספק טרפה, ואסור. יב ובאמת יש להבין טעמא דהרמב"ם דלפי מה שכתב דצריך בדיקה אחר השחיטה,- מדוע מותרת הבהמה כשלא נבדק הסכין, ונאבד אחר שחיטה, הלא חד ספק איכא וע"כ צ"ל דכיון דשור שחוט לפניך, והסכין אינו לפנינו אנו דנין דהסכין בחזקתו אבל כשהסכין לפנינו לבודקו, כיון שע"כ הוא רק לברר ספק אחד, יש כאן חיוב בדיקה. יג והנה עפ"ז יש להבין מדוע פסק הרמב"ם בדין כשנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה דהוי ספק נבלה, ומדוע הוי ספק, הלא ע"כ כיון דלר"ה לא הוי אלא ספק אחד, והחזקה מכרעת לאיסור, א"כ נבלה ודאית היאר ובאמת כבר עמד בזה מרן הכס"מ, ומתרץ הואיל דיש סברא זו דסכין איתרע בהמה לא איתרע, וזהו סברת ר"ח דמכשיר לגמרי, לכך גם לד"ה מהני זה עכ"פ לעשותו ספק ולא הוי ודאי, יעוי"ש, - אבל לפי מה שכתבנו תמוה, דהלא ביארנו דע"כ סבר הרמב"ם דהר"ז חזקה ודאית, - ובלא"ה דוחק לומר לר"ה סברא זו, דע"כ לא סבר ר"ה סברא זו כלל, דאם סבר לה הי' מכשיר כר"ח - סו"ד דברי הרמב"ם תמוה. יד ונראה דהנה ע"כ הכתיבה דהעור הוא רק על חלק דהסכין, אבל עצם הסכין שהוא כמלא צואר וחוץ לצואר, שהוא פועל בהשחיטה, והנה גם אם העור פוגם, הנה חיוב בדיקה הוא רק על החלק הזה שמחתך העור, אבל אין חיוב בדיקה - על הסכין כולה, והנה אפשר לומר שהשחיטה היתה ע"י החלק הסכין הנשאר שלא חתך העור. - נמצא דשתי סכינים יש כאן, היינו סכין שחתך העור, וסכין של שחיטת הסימנים, - וזהו סברת הרמב"ם והעיטור והרא"ש דסברי דאין הבדיקה מעכבת, - ובזה פליגי הראשונים אם ע"י חתיכת העור נעשה חיוב בדיקה חיובית או לא, דהרמב"ן סבר דבכל הסכין נחשב למקום שחיטה אחד, והני ראשונים סברי דיש בזה ספק באיזה חלק נעשתה השחיטה, והוי כשתי סכינים, - והבדיקה דלאחר השחיטה אינה אלא מטעם דכל מה שבידנו לברר מבררינן, ואין זה אלא בלכתחילה. טו והנה הרמב"ם לשיטתו דסבר דשתי סכינים הם שפיר כתב דגם ביש הסכין לפנינו ופגימה בו, אינו אלא ספק נבלה, והיינו כי אין ידוע באיזה חלק מן הסכין נעשתה השחיטה, ולהכי לא הוי אלא ספק נבלה- וכמש''נ טז והנה לפ"ז מה שכתב הש"ך סי' ק"י דספק שמא לא שחט במקום הפגימה לא נחשב לספק, תליא בפלוגתא דהראשונים, ולהרמב"ם ודעמי' דאין הבדיקה מעכבת, ע"כ סברי לספק זה. סימן י''ג בדין יד בכלי חרס אם מכניס טומאה א כתב הרמב"ם פרי"ח מכלים ה"י וז"ל כל הכלים שנשברו ונפסדה צורתן אין שבריהן מקבלין טומאה אעפ"י ששבריהן ראוין לתשמיש חוץ משברי כלי חרס שאם הי' בהן חרס הראוי לקבל הרי הוא מקבל טומאה שנא' וכל כלי חרס וכו' וכתב הראב"ד א"א תמה אני על זה כי כל המשניות והתוספתות מלואות מזה שהכלי הנשבר ועושה מעין מלאכה ראשונה, ובכלי עץ שהי' לו בית קבול טמאים וכשרבתה התורה שברי כלי חרס רבותא שהייתי אומר סבור חרס הנשבר אין לו תקנה, עכ"ל כוונת הראב"ד כי כל הכלים השבורים אם ראוין הם לשימושן טמאים הם וחידוש התורה שדין כ''ח בכל הכלים ב ונראה בכוונת הרמב''ם לענין גיסטרא בכ''ח ואין זה ענין לשארי שברי כלים שעושין