נזר הקודש - זבחים רז

ב והנה פליגי בזה הראשונים, והוא דדעת הרמב"ן דאסורה הבהמה בנאבד הסכין לאחר השחיטה, - וע"כ הביאור בזה דמפרש דכיון דהלכתא כר"ה דחיישינן לעור דתוכל להיות פוגמת, וממילא דין העור שוה לשארי דברים הפוגמים, ויש לחוש לריעותא הלזו, ומעכבת הבדיקה, אבל דעת הרא"ש שאין הבדיקה מעכבת, וכתב שכן דעת העיטור. ג איתא בגמ' שם רב כהנא מצדיק בדיקותא בין כל חדא וחדא, כמאן כר"ה ולמיפסל קמייתא, לא כר"ח ולאכשורי בתרייתא, - ויש להבין מאי ס"ד מעיקרא. - ונראה הביאור בזה משום דיש לפרש במימרא דהש"ס בהא דרב כהנא דמצריך בדיקותא בין כל חדא וחדא בשתי אופנים. א. דהבדיקה הוי חיובית על כל חדא וחדא באופן שנקראת בין כל הדא וחדא, והיינו שיש בזה שתי בדיקות על כל חדא וחדא לפני' ואחרי' ב. דהבדיקה הביניים דוקא, היינו הבין הוא דוקא מפני שהוא תמיד לפני השחיטה. - ומעיקרא ס"ד דכוונת הש"ס בר"כ כפירוש הראשון ומטעם זה בעינן גם בדיקה באחרונה ולאחר שחיטה, - וממילא לפ"ז יופסל גם הראשונה, - ומסיק כר"ח, והפירוש בין הוא דוקא מפני שהוא לפני השחיטה. ד אמנם נשמע בזה שאם נפרש כפירוש הראשון, אז בעינן בדיקה ממש גם לאחרי השחיטה גם מעצם דין שחיטה דבהמה זו עצמה, וא"כ חזינן דאם אמרינן כד"ה אז הבדיקה דלאחד השחיטה הוי חיובית, ומזה משמע כדעת הרמב"ן. ה והנה הרי"ף כתב וז"ל והלכתא כוותי' דר"ה בשלא שיבר בה עצמות וכו' הלכך צריך בדיקה בין כל חדא וחדא דאי לא בדק בין כל חדא חדא נמצאת הסכין פגומה כל מה דשחט בה אסור כדאמרינן הוי עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיותי ואפי' קמייתא כרב הונא דאמר חיישינן שמא בעוד נפגמה, יעוי"ש, - והנה דברי הרי"ף תמוה טובא לדעתי בזה שמרכיב שני דברים ביחד, - דהלא בזה שמצריך בדיקה בין כל חדא וחדא זה אינו תלוי בדין דר"ה, דהרי גם לר"ח יש כאן חיוב בדיקה, והוא מפני שאין זה בדיקה דלאחר השחיטה, אלא בדיקה דלפני השחיטה, - ורק עבור השחיטה דהראשונה בזה תליא דוקא בדינא דר"ה, והוא, דלר"ה דוקא חיישינן לפגימה דעור, ולא לר"ח, - ולפ"ז כיון שכתב מקודם הרי"ף להאי דינא דהלכתא כוותי' דר"ה כשלא שיבר בה עצמות, מטעם חששא דפגימה דהעור, - וא"כ למה כתב עוד בזה להאי דינא הכא בהא דבדיקה בין כל חדא וחדא שזהו מטעם דר"ה ולמיפסל קמייתא, כי זה אינו שייך הכא. - והוי זה דיוק עצום בדברי הרי"ף. ו אבל אם אמרינן דדעת הרי"ף כשיטת הרמב"ן דנאבד הסכין ולא נבדק השחיטה אסורה, - יובנו דברי הרי"ף שפיר, - והיינו דאם אמרינן דהבדיקה לאחר שחיטה הוי חיובית, וכשנאבד הסכין אסורה, אתי שפיר דברי הרי"ף כהוגן. - וזהו דאם לא חיישינן לעור דאז כששחט הרבה בהמות, הנה לאחר השחיטה דקמייתא הוי כנאבד הסכין לגבי שחיטה זו, והיינו דהמפרקת דהראשונה הוי בשיבר עצם, אבל כשהדין כר"ה דאנו חוששין לעור, והוי לדידן העור כמו מפרקת לר"ה. - וזהו שכתב הרי"ף להודיענו דהעור לד"ה כמו מפרקת לר"ח, - וכמו שהדין לר"ח במפרקת שדינו כמו שיבר עצם, - כן לר"ה העוד שגם כן הדין כמו ששבר עצם, ובעינן בדיקה חיובית, - וזהו כוונת הרי"ף לומר בשניהם שווים, - וכמו שהדין לר"ח דאנו חוששין לפגימה דמפרקת, וממילא השחיטה דהשניי' אסורה, דהרי יש כאן חששא דפגימה קודם השחיטה, והיינו השחיטה דהשניי', - הנה כן לר"ה כיון דחיישינן לעור שהוא תמיד קודם שחיטת הסימנים, יש כאן חששא גמורה, ומעכבת הבדיקה,ומזה תצא נפק"מ גם בשלא שחט שום שחיטה אח"כ, גם הבדיקה מעכבת, וזהו כהרמב"ן. ז עוד נראה דכיון דקיי"ל כר"ה דחיישינן לפגימה מן העור, וא"כ ע"כ יש כאן חיוב בדיקה אחרי חתיכת העוד קודם שחיטת הסימנים, - והי' הדין נותן לעשות כן, היינו שיחתוך העור, ויבדוק הסכין, ואח"כ ישחוט הסימנים, - ומה שבאמת אין אנו עושים כן, זהו מפני שאנו חוששים לנקיבת הושט. - ובאמת אין חששא אם יכול לעשות ולמהר הבדיקה טרם שיעור שהיי', - וביותר בזמן הקודם טרם גזרו על שיעור משהו. - ונמצא לפ"ז דעכ"פ חיוב בדיקה יש כאן מצד הדין, כיון שהי' להסכין סיבה הפוגמת, - וע"כ זהו סברת הרמב"ן, ולדעתי זהו גם כן סברת הרי"ף, - וסברת החולקים וסברי דאין הבדיקה מעכבת, לכאורה תמוה טובא. ח והנה כל זה ביארנו לענין דיעבד, אבל יש לעיין להפוסקים דסברי דמותר לענין דיעבד בנאבד הסכין, -אבל היאך הדין לענין בדיקה לכתחילה אם צריכין לבדוק, - והנה פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד בפר"א מה' שחיטה הכ"ד, דהרמב"ם כתב וז"ל וצריך לבדוק כן אחר השחיטה שאם מצא בה פגם אחר השחיטה הר"ז ספק נבלה שמא בעור נפגמה וכו' וכתב הראב"ד וז"ל א"א כבר הסכימו חכמינו שאינו צריך לבדוק אא"כ רוצה לשחוט אחרי' וכו' יעוי"ש. - והנה המגדל עוז מביא בשם רש"י והרשב"א רבו שסברי כשיטת הרמב"ם וע"ד שמשיג הראב"ד מדחזינן שאמרו בגמ' חיוב בדיקה בהא דשחיטת רוב סימנים, ומדוע לא הזכירו בדבר חיוב בדיקה דסכין, הנה על זה כתב המגדל עוז דסמכי על זה מק"ו דמה התם שנראה לעין, מכש"כ בדיקת הסכין שאינו בבדיקת הסימנים אם לא בדק טרפה, או נבלה, והכא אם לא בדק גם להרמב"ם כשר כשנאבד הסכין ולא נבדק, אבל גם עיקר השגת הראב"ד מטעם זה