נזר הקודש - זבחים רג

העובר הזה לענין שחיטת עצמו, דהיינו אם לא הועילה שחיטת אמו מאומה וטעון שחיטה בפני עצמו אם הוא בן ט' חי, והוה דינו כיוצא דופן בקדשים, כיון דשחיטת אמו שהיתה בחוץ לא מהני מדי להא דקדשים, ולהכי בין אם היתה האם של קדשים, ובין אם היתה האם של חולין בעי הולד שחיטה בפני עצמו, או דלמא דאמרינן דאעפ"י דאינו חייב כרת על העובר, אשר בבטן הבהמה, זהו דוקא לענין כרת מיעטה התורה, אבל לענין עצם דין שחיטה בזה שפיר אמרינן דהועילה שחיטת האם גם להעובר, ולא בעי עכשיו שחיטה, וכשחוט דמיא, ולא מיבעי' בבהמת חולין דשחיטתו בודאי שחיטה מעליא, כיון דשחיטה כשרה היא, ופשיטא דמהני שחיטה גם להולד, אלא אפילו בבהמת קדשים דאיכא איסור שחו"ח עליהם, מ"מ איכא למימר דכיון דאין האיסור חל על העובר הרי הוא כשוחט שחיטה כשרה, דהיינו כדין בן פקועה. ב והנה לכאורה יש לדון בזה לפי מה דאיתא בחולין ע"ה אמר רבי אמי השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי לדברי האוסר מתיר לדברי המתיר אסור, רבא אמר לדברי המתיר נמי מותר ד' סימנין אכשר בי' רחמנא, ומסיק שם דאעפ"י דבן פקועה מטרפה בעי שחיטת עצמו להיות מותר באכילה, מ"מ אם מת טהור מטומאת נבלות, יעוי"ש, וחזינן מזה דעובר במעי טרפה דלא שייך לומר בזה כל בבהמה תאכלו בעי היתר בפני עצמו ע"י שחיטת עצמו, וה"ג בנידון דידן מהני ג"כ שחיטת האם לטהר העובר מדי נבלה, כמבואר בזבחים ס"ט, וניתר בשחיטת עצמו, כיון דגם בעובר קדשים לא שייך לומר כל בבהמה תאכלו, ובעי היתר בפני עצמו, - אבל אפשר לומר דשאני הכא דהוי השחיטה באיסור גרידא, ולא הוי חסרון בהשחיטה בכח המתיר, להכי אפשר לומר דשפיר הועילה שחיטת האם להתיר, ולא בעינן . שחיטת עצמו, ג ומצאתי לחקור היאך הדין בבהמה שהיא חולין וולדה קודש אם יש כאן משום שחיטת חולין בעזרה לשחוט האם בעזרה. מי אמרינן דכיון דהולד קודש אין כאן משום חוב"ע, א"ד דאזלינן בתר העיקר, והיינו האם, והנה בגמ' וברמב"ם מבואר דאין בזה משום שחו"ח. אבל אינו מבואר בדבר הוב"ע, ולא מצאתי לדין זה מפורש. ד והנה יש לדון בהא דאיתא בתוספתא פר"ג דתמורה וז"ל האומר מה שבמעי בהמה זו הקדש וכו' שחטה העובר אסור באכילה מתה העובר אסור בהנאה וכו' יעוי"ש. - ותמוה מדוע בשחיטה אינה אסורה רק באכילה הלא כיון שהולד קדשים ואסורה בהנאה, - ובמפרש שם כתב דנקט מותרת באכילה, כיון שהאם, דהיינו הבהמה מותרת באכילה, להכי נקט שהעובר אסור באכילה, אבל לאו דוקא אכילה אלא גם הנאה, - ודוחק דהלא הי' להתנא לכלול שתי האופנים ביחד, דהיינו בין שחטה ובין מתה העובר אסור בהנאה. ה לכן נראה דהכא שהבהמה היא חולין אסור לשחטה בפנים משום איסור שחיטה דחולין בעזרה, ומקום שחיטתה בחוץ דוקא והולד שהוא ב"פ יש לו פדיון, כדין ולדות קדשים שיצאו דרך דופן דפודין אותם, כמ"ש הרמב"ם בפר"ד מתמורה ה"ח, - נמצא לפ"ז דבשביל איסור הקדש יש עצה ע"י פדיון, - ורק איסור האכילה נשאר בזה מטעם שחו"ח, דהרי אעפ"י שאין כאן איסור של כרת או מלקות, אבל איסור יש כאן, ומשמע גם שהוא איסור דאורייתא מדכתב הרמב"ם אין לוקין דלשון זה מורה שיש בזה איסור דאורייתא, וממילא בשביל איסור זה נשארה אסור באכילה כדין שחו"ח שנאסר באכילה ולא מהני לזה פדיון. עי' תו' קדושין נ"ז ד"ה מה שלין. -אבל מדרבנן פשיטא שאסור.-אבל כל זה בששחט להבהמה. - אבל כשמתה. - הרי זה כקדשים שמתו דאין להם פדיון. ו ואם הצדק אתי בפירושא דהתוספתא, א"כ יש לפשוט הספק שכתבנו לעיל דבשוחט בהמת חולין ועוברה קדשים ושחט בחוץ, דיש איסור שחו"ח על העובר. - אבל עוד לנו ספק כשהאם הקדש ועוברה חולין ושחט האם בחוץ, דהאם נאסרה, - ולכאורה אין היתר גם להולד, אבל אפשר לומר דכיון דהולד חולין לא נאסרה משום שחו"ח, - ובזה צ"ע. סימן ח. עוד בדין חטאה"ע. א זבחים מ"ד ע"ב לכל חטאתם לרבות חטאת העוף סד"א נבלה היא וכו' יעוי"ש וקשה טובא למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת, ולדידי' לא הוי חטאה"ע נבלה. - הנה התו' בחולין כ' ד"ה לא אמרן הקשו בזה על הגמ' מנחות מ"ה גבי נבלה וטרפה לא יאכלו הכהנים דאיצטרך סד"א הואיל ואשתרי מליקה גבייהו אישתרי נמי נבלה, דקשה למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת וכתבו שם דנבלה לאו דוקא אלא כלומר טרפה, והיינו דבמליקה טרפות נמי איכא מטעם שבירת השדרה ומפרקת, יעוי"ש, וכן כתב הרשב"א בחידושיו לחולין כ"ח ולפ"ז יש לפרש גם הכא דרבתה תורה חטאה"ע לאכילה, היינו להתיר איסור טרפות, - אבל תיקשה מזה טובא להמהר"ם חולין כ"ח דפירש דלמ"ד א"ש לעוף מה"ת לא הוי מליקה לא נבלה ולא טרפה מטעם דכולה חדא נחירא היא, ולא הוי נבלה אא"כ מתה מאלי' או שהכה על ראשה, אבל במליקה לא הוי לא משום