נזר הקודש - זבחים רב

בתור עונש שפיר גם קטן בחיובא, - וסמך לזה הא דאיתא בסנהדרין נ"ה ע"ב בקטן ב"ט כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלי', וכו' יעו"ש, - הרי מבואר דבאמת איכא בחיובים, ובעונשין אימעט מטעם דחס רחמנא עלי', - וכמובן שזה לא שייך בקרבן, ואדרבה טובה היא לגבי שיתכפר, וא"כ בזה מוכח דשפיר ישנו קטן בחיוב קרבן. ג אבל לפ"ז תמוה טובא מדוע אינו מתחייב קטן בכל הקרבנות כולן. כיון שאינו בגדר עונש, - ומדברי הרמב"ם משמע שאינו חייב אלא בקרבן שפח"ח, וביותר יוגדל התמי' על המגדל עוז שכתב ג"כ לדבר פשוט שקרבן אינו בתור עונש, ומדוע לא הוקשה דיתחייב בקרבנות כולן הבאות על חטא, ואפשר שזהו כוונתו של הראב"ד. ד ונראה דסבר הרמב"ם דבעלמא פטור מטעם ושב מידיעתו, וזה לא שייך בקטן כיון דאינו בחיוב עונשין, לא הוי שב מידיעתו, וממילא לא יתחייב בקרבן, משא"כ בשפח"ח שחייב על הזדון כשוגג, וא"כ גם אם לא הוי שב מידיעתו חייב. - ויש לומר בסברת הראב"ד דסבר דקטן מפני שאין לו . דעת כאנוס יחשב, ולאו בר קרבן הוא, - והרמב"ם והראב"ד לטעמייהו אזלי, והוא, - דכתב הרמב"ם בפר"ב מסוטה ה"ד דקטנה שהיא נשואה נישואי תורה אם זינתה ברצון נאסרת על בעלה, והראב"ד משיג שם מטעם דאונס הוא בקטנה, יעוי"ש, - הרי מבואר סימן ו הגה''ה בתוספתא א תניא בתוספתא סוכה פר"ג מי החג אין ו [גירסת הגר"א] חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא לפיכך אם לנו או שנטמאו יוצא לבית השרפה, אבל חבית וצלוחית עצמן מועלין בהן מפני שהן גופן הקדש וכו' יעוי"ש, - והנה כמו שהוא לפנינו תמוה טובא בין ברישא ובין בסיפא, והיינו דברישא תניא לפיכך אם לנו וכו' מאי זה לפיכך, ואיזה שייכות זה לזה, - וגם בסיפא קתני אבל חבית וצלוחית מועלין בהן, - תמוה טובא, מי מדבר הכא ממעילה. - לכן נראה דהגירסא מהופכת בתיבות השתים, היינו הלפיכך דרישא ואבל דסיפא, ויש לגרוס ברישא במקום לפיכך אבל אם לנו וכו', לומר דאעפ"י שאין בזה משום סי מן ז דהרמב"ם סבר דזנות קמן לא הוי בגדר אונס, והראב"ד סבר דלאונס יחשב, - ובעיקר הענין דזנות קטנה מבואר אצלינו שם במקומו. ה והנה בתוספתא בפר' בתרא דסנהדרין בקטני עיה"נ פליגי תנאי, - דת"ק סבר דאינם נהרגים -ור"א סבר דקטנים נהרגים, ומבואר במרדכי פר"ק דסנהדרין, ובפר"ג דמוע"ק, דמיירי בקטנים שיש להם דעת יעוי"ש ובאמת לשון התוספתא מורה כן, דקתני קטני בני אנשי עיה"נ שהודחו עימהן. ומלשון הודחו היינו שנתרצו לעבוד ע"ז, והיינו בני דעת,- -וא"כ מבואר מזה דקטן העושה לדעתו ו?רצונו לא נחשב במעשיו למעשה אונס, - וממילא יש לחייבו הכא בקרבן בשפח"ח. - וראי' מזה לדברי הרמב"ם. ו והנה מה שכתב הרמב"ם בפר"ט משגגות ה"ג וז"ל ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהי' בן דעת. - ותמוה דלמה ימתין על דעת אחר, יותר מכפי שנתחייב. והמגדל עוז באיסו"ב שם כתב מטעם דבעינן לרצונו, וקטן אין לו רצון, יעו"ש-- ותמוה הלא יש לו מחשבה במעשה, דהיינו מחשבתו הניכרת מתוך מעשיו, - כמבואר בחולין י"ב, - וזה סגי גם למלאות ענין רצון ג"כ. - ובהבאת קרבן הרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. - ואפשר לומר טעם יותר נכון, והוא מפני הוידוי, שהרי צריך להתודות בשעת סמיכת הקרבן, ובוידוי לא נאמר אלא בבן דעת ובר חיובא. פיגול וכו' אבל יש בזה משום לינה וטומאה. - ובסיפא במקום אבל, יש לגרוס לפיכך, והיינו דכיון דיש בזה פסול לינה, א"כ מוכח דכלי שרת הם, ולפיכך יש בזה משום מעילה. ב תניא סוכה מ"ט אמר ר' אלעזר ב"ר צדוק לול קטן הי' בין כבש למזבח וכו' ואחת לשבעים שנה מלקטים משם יין קרוש וכו' ובאין ושורפין אותן בקדושה וכו' כשם שניסוכו בקדושה כך שריפתו בקדושה וכו' יעוי"ש. - ודין זה הובא בתוספתא פר"ג שם, וגם בירושלמי בלא שום חולק וא"כ תמוהני מדוע השמיט הרמב"ם דין זה דשרפתו בקדושה, - וצ"ע. סימן ז בדין ב"פ שהוא קודש א איתא בתמורה י"ב בעא מיני' אביי מרב יוסף היא חולין וולדה שלמים ושחטה בחוץ מהו מי מחייב עלי' משום שחו"ח או לא, א"ל מי קרינא בי' והביאום לד', ופירש"י דלא מחייב משום שחוטי חוץ אלא באותן דראוין להביא קרבן, והאי עובר לא חזי עכשיו לקרבן, יעוי"ש, וכן כתב פרי"ח מה' מעה"ק הי"ג וז"ל בהמת חולין שעוברה קדשי מזבח אסור לשוחטה ואם שחטה אינו לוקה מפני שאינה ראוי' לפנים, - הרי מבואר מזה דליתא דין תורת שחו"ח בעובר, - ולפ"ז יש לחקור היאך הדין עם העובר