נזר הקודש - זבחים רא

ור"ש, ורבנן שדרשי מעם הארץ פרט למומר, והיינו דמשמע אף אופן זה שעשה עבירה במזיד איזו פעמים בידיעה של האיסור, אעפ"י שלא ידע חומר האיסור מכל וכל, דעכ"פ יצא מכלל .עם הארץ שאמרה תורה, ור"ש סבר דכיון שחסר לו ידיעה של חומר האיסור, לא נקרא מומר, והרי הוא כישראל כשר לענין זה, כיון דהוי שב מידיעתו, מטעם שלא ידע חומר האיסור בזה. וזהו הנפק"מ בין הדרשות של רבנן ור"ש. משא"כ בדינא דרבא בהוריות דשם ע"כ מומר הוא לכו"ע, בזה סבר ר"י כיון דעכ"פ מומר הוא לכו"ע, לא אמרינן בזה דבשביל דהוי שב מידיעתו יהי' בר קרבן, דליתא דבמומר ממש לא מהני גם אם הי' שב מידיעתו, כיון דעכ"פ מומר הוא, ובזה תפס הרמב"ם כסוגיא זו דשבת, ושפיר פסק דאוכל חלב לתיאבון לאו בר קרבן הוא, כיון דמומר הוא, וברור. סימן ד. בדין מעילה בבשר קדש. א כתב הרמב"ם בפר"ג מה' מעילה הי"א וז"ל נהנה קודם זריקה מבשר קדשי קדשים שנטמא או שנהנה מאימורי קדשים קלים, אעפ"י שהעלן לראש המזבח הרי זה פטור, יעוי"ש, וכתב מרן בכס"מ שהוא מימרא דרבא במעילה י', - אמנם דברי הרמב"ם תמוה טובא מדוע יפטור משום מעילה מפני זה שנטמא, - הלא מ"ש טומאה מיציאה דחוץ דפסק הרמב"ם באותו פרק בה"א דיש בזה משום מעילה מפני שקודם זריקה לא יצאת מאיסור מעילה עד עתה והנה בתוס' במעילה שם מכח קושיא זו מוקמי הא דרבא בלאחר זריקה, יעוי"ש, - אבל הרמב"ם דכתב לפני זריקה תיקשה מ"ש מיוצא. ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ. ב ונראה דסבר הרמב"ם דשאני טומאה מיוצא, והיינו דיוצא לא הוי פסול הגוף לדידן דקיי"ל זריקה מועלת ליוצא, וכן פסק הרמב"ם בפר"א מפסוה"מ והביאור בזה דחשבינן להיוצא כאילו אין בו פסול, והיינו דחשבינן לזה כפסול צדדי.- משא''כ טומאה דפסול הגוף ממש הוא, ובעי ציץ לרצות לענין זריקה, - וממילא קודם זריקה חשבינן לה כפסולה, ולא קרינן לה קדשי ד', - וזה ליתא בפסול יוצא דבת זריקה היא בלא ציץ, - וממילא קודם זריקה הרי הוא בחיוב מעילה, דאטו מפני שניתוסף בה איסור לאו משום ובשר בשדה, להכי יצאת מרשות גבוה, - דליתא דע"כ כיון שלאו זה הוא רק איסור גרידא לחודיא, ואינו מונע זריקה, - ושפיר יש בה מעילה, משא"כ טומאה דנמנעת מזריקה לולא הציץ, סימן ה. בדין קטן לענין קרבן א כתב הרמב"ם בפר"ג מא"ב הי"ז וז"ל קטן בן ט' שנים ויו"א שבא על שפח"ח היא לוקה והוא מביא קרבן. והקשה הראב"ד שלא מצינו קטן בר עונשין, וקרבן הוא מן העונשין הוא, יעוי"ש, והנה זה נראה פשוט שסבר הרמב"ם דקרבן הוא לאו בתורת עונש על האדם, כיון שלכפרה הוא בא. ומטעם זה לא מיפטר בקילבד"מ מחיוב קרבן, כמבואר שבת צ"ד המוציא אוכלים בכלי שגג באוכלים והזיד בכלי חייב וכשנשבר הציץ לאו בת זריקה היא, ואין בה שום שייכות גבוה. וגע אם עלה תרד כיון שקודם זריקה הוא. - זהו סברת הרמב"ם דמפרש האי דינא קודם זריקה. - וגם רגמ"ה פירש קודם זריקה. - וע"כ מהטעם ש שכתבנו. ג והנה גם בדין השני באימורי קדשים קלים דאין בו מעילה אחר שהעלה לראש המזבח. - תמוה לפי מה שכתב הרמב"ם בפר"ב דמעילה ה"ב דבדבר שיש בו לאשים יש מעילה עד שישרף ויצא לבית הדשן, יעוי"ש, וגם בזה הקשה בתוס' יעוי"ש. - לכאורה נראה בכוונת הרמב"ם דכוונתו דהאי דינא מיירי גם כן קודם זריקה, - ואין מעילה באימורי קדשים קלים קודם זריקה. - והחידוש הוא דלא מהני העלאה לראש המזבח קודם זריקה והיינו דלא נכנס לחיוב מעילה עדיין, אבל זה ליתא, חדא דדין זה כבר כתב הרמב"ם לעיל בפר"ב ה"א, - וז"ל אפי' העלה האימורין שלהן למזבח קודם זריקה אין מועילין בהן, יעוי"ש, ועוד דאין זה דינא דרבא המבואר בגמ' מטעם דלא תימא כיון דאיכא מצוה להפוכי בצינורא סד"א דיש בזה מעילה, כמבואר שם בסוגיא דמעילה וזה לא שייך בקודם זריקה, דע"כ ליתא מצוה דהפוכי בצינורא, - לכן נראה בכוונת הרמב"ם דמפרש גם זה דאימורי קדשים קלים דמיירי שנטמאו הקדשים קלים לאחר זריקה, והעלן לראש המזבח, - שהדין בזה דאם עלו לא ירדו, - ומ"מ אין בהן מעילה, ואעפ"י שיש בזה מצוה דהפוכי בצינורא, אבל אין בזה מעילה, וחידוש דין הוא. על האוכלים חטאת ועל הכלי סקילה. - אלמא דחיוב סקילה אינו פוטרו מן הקרבן, והיינו משום דקרבן אינו בגדר עונש. ב והנה מטעם זה נראה דיש לחייב גם הקטן כיון שאין זה בגדר עונש, והיינו דע"כ דסבר הרמב"ם דיש לחייבו באמת להקטן בכל החיובים, ורק מפני שאינו בר עונשים מיפטר. אמנם דבר זה שאינו בתור