נזר הקודש - זבחים ר

ספק טומאה ברה"י הוא, נעשה טמא ודאי. - ועוד דגם לר' יוסי כיון שעיקר טומאה בביה"ב שהוא מקום סתר, אפשר שלכו"ע דינו כרה"י, - וא"כ הרי אי אפשר באכילה לכו"ע, וממילא יש לדון גם קודם אכילה כנטמאו, וממילא ליתא באכילה, ומתכפרין תיכף, ג אמנם יש להעיר מדוע תניא בתוספתא ש שהטומאה בספק עוד תמוה על הרמב"ם שלא הביא התוספתא, - ונראה דיש להעיר לפי מה שביארנו במקום אחר, דבכל טומאה דספק ברה"י שלא נתנה תורה רק תורת טומאה גרידא, אבל לא אותה טומאה עצמה, וא"כ אין כאן נבלות עו"ט, אלא סתם טומאה, -והיינו שהתורה לא אמרה דתורת בירור על הפרטים אלא דין טומאה גרידא, - וממילא הכא לא שייך כן, והיינו מפני שטומאת בית הסתרים היא, ואין כאן טומאה, אלא אמרינן ונחליט שנבלת עוף טהור הוא, וזה לא אמרה תורה. וזהו סברת התוספתא דלא הוי אלא ספק - אבל לפ"ז תמוה דברי הרמב"ם לפי מה שביארנו בספרנו דברי סופרים סי' י"ג דהרמב"ם סבר סימן ג בדין קרבן מומר א כתב הרמב"ם בפר"ג ממעו"ק ה"ד וז"ל הי' מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. כיצד כגון שהי' רגיל לאכול חלב בין להכעיס ובין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת אין מקבלין ממנו עכ"ל, - ויש לעיין בסוגיא דשבת ס"ט ע"א ורבנן שגגה במאי ר"י אמר כיון ששגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו ור"ל אמר עד שהזיד בלאו ובכרת ויליף לה מדכתיב אשר לא תעשינה ואשם וגו' ור"י האי קרא מאי עביד לי' מיבעי לי' לכדתניא וכו' לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו, - ע"כ - מבואר מזה דר"י סבר דבעינן שיהי' שב מידיעתו, והיינו כר"ש, והנה בהוריות י"א מסיק רבא דאיכא בינייהו במומר אוכל נבלות לתיאבון ונתחלף לו חלב בשומן, דלרבנן כיון דבמזיד אכיל מומר הוא ואינו מביא קרבן, ולר"ש מביא קרבן כיון דאילו משכח היתרא לא אכיל איסורא, והנה לפ"ז ע"כ ר"י דס"ל כר"ש מוכח דס"ל ג"כ אוכל נבלות לתיאבון ונתחלף לו בשומן מביא קרבן, ולפ"ז הרמב"ם דפסק כר"י דשגגה בכרת הוי שמה שגגה וחייב קרבן, ע"כ צריך ג"כ לפסוק בדין אוכל נבלות לתיאבון דמביא קרבן בשנתחלף לו, ותמוה דפסק בה' מעה"ק דאוכל חלב בין להכעיס בין לתיאבון אינו מביא קרבן - ועמד בזה בקושיא בלח"מ בפ"ב משגגות. -והנה לכאורה שתי הסוגיות בדין זה עולה בקנה אחד, והיינו כי גם בדינא דר"י יצוייר ג"כ באופן דהוי מומר. והיינו שעשה כן בודון לאו עוד פעם, ולהפוסקים דבעינן ג' פעמים להיות מומר, יצוייר שעשה כן דהרה"י הוא מברר גם כן, וצ"ע. - עוד יש לעיין בעיקר טומאת נבלות בספיקו, אם הוא ספק ראיי' או ספק מגע, - אבל עכ"פ כיון שמבואר בתוספתא דיש טומאה ממילא הר"ז כנטמאו, ובעלים מתכפרים תיכף. ד עוד יש לעיין היאך הדין באוכל פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס, אם יש טומאה בנבלת עוף טהור, והיינו דכיון שהטומאה דוקא בביה"ב, וא"כ כזית שלם בעינן בביה"ב. -- ובאכל פחות מכשיעור אין כאן נגיעה דטומאה, דאכילה דהכא כנגיעה דעלמא הוא. - ואת"ל דכזית בעינן א"כ יכול לאכול בפחות פחות מכשיעור בכדי אכילת פרס. דלענין טומאה אין כאן, ואכילה יש כאן. - וביותר שיש מקום לומר דבקדשים גם בפחות מכשיעור יש מצות אכילה, והוא מהא דיומא ל"ט בלחה"פ, מגיעו כפול, - ועי' חת"ס האו"ח סי' מ"ט, - וא"כ תיקשה מדוע באמת לא אכלו חטאה"ע הבא עה"ס, - גם לכו"ע ובפחות פחות מכשיעור. - ואפשר דבעינן למשחה לגדולה, ואעפ"י שאינו מעכב. אבל ראוי לזה בעינן ומעכב. שלש פעמים, נמצא דהוי מומר, ודיש בזה גם כן שב מידיעתו, ולרבנן אין כאן קרבן, ולר"ש יש בזה חיוב קרבן כיון דיש כאן שב מידיעתו, אילו ידע מחיוב כרת. - והא דהשמיט זה הרמב"ם, אפשר לומר דדין זה נכלל בדין של אוכל חלב לתיאבון. ב אמנם נראה דהרמב"ם מפרש דלפי סוגיא דשבת דהיינו לשיטת ר' יוחנן שוב אין מקום לדברי רבא בהוריות שם, וכאשר יבואר. - והוא, דהנה זה ודאי דאוכל חלב לתאבון דין מומר יש לו, ומטעם זה סברי רבנן דאינו בר קרבן מטעם דמומר הוא, והא דמפרש רבא שר"ש סבר דמחויב בקרבן מטעם דהוי שב מידיעתו, ע"כ הביאור דאעפ"י שמומר הוא, כיון דבשאט=נפש אוכל נבלה וחלב לתיאבון נפשו, אין לך מומר גדול מזה. - וע"כ סברת ר"ש דמחייבו בקרבן לדברי רבא הטעם בזה דאעפ"י שמומר הוא, מכ"מ כיון דבפעם הזאת אכל חלב בחילוף ההיתר נקרא בר קרבן מטעם דהוא הוי שב מידיעתו, ודין מחודש הוא לרבא דגם מומר לפעמים מביא קרבן באופן שהוי שב מידיעתו, אמנם סוגיא דשבת מפרש הרמב"ם דקאמר ר' יוחנן דדין זה דהזיד בלאו ושגג בכרת, תליא בפלוגתא דרבנן ור"ש, והיינו באופן אחר. והוא, דפליגי אם נעשה מומר באופן זה שהיתה לו חסרון ידיעה בעצם האיסור כמו הכא אף שידע שאוכל חלב, וגם ידע בדבר הלאו, אמנם כיון שחסר לו ידיעה בעצם האיסור בדבר הכרת, נמצא דחסר לו להיות נעשה מומר, כיון דעכ"פ נתעלם ממנו חומר האיסור שיש בזה, ובזה מפרש ר"י דפליגי בזה רבנן ור"ש