נזר הקודש - זבחים קצו

למ"ל קרא לאסור לקרבן, הלא בלא"ה אסור מטעם טרפה. דגם לבן נח אסור להקריב טרפה, כמבואר הכא בסוגיא, ובע"ז ה', - וע"כ מוכח דגם דעוף שניטלו נוצותי' לא הוי טרפה. ג ויש לעיין בעיקר דין גלודה אם הוא טרפות מחמת עצמו, או שהוא טרפות משום חוט השדרה, או מטעם החוליות, - ומצאתי בשפ"ד סק"א שכתב דהטרפות דגלודה לא הוי מחמת עצמו, יעו"ש. - וכן מבואר בדר"ת אות ב' שזהו דעת האחרונים. ד והנה לפ"ז יש לעיין לפי מה דקיי"ל דבאופן דלא הוי טרפות מחמת עצמו מהני קרום שעלה מחמת מכה. - והנה לפ"ז מצאנו להסתפק היאך הדין בשנתכסה העוף מקרום עב נוסף על המקום הנוצות, דלפ"ז הוי הגנה מעליא. ה אמנם באופן זה לענין קרבן ע"כ תורת מירטים עליו, וממועט הקרבן מדכתיב כל כנף דעכ"פ אין לו כנף.- ולפ"ז שפיר יש לומר דאף אם ניטל הנוצות טרפה, מ"מ בעינן קרא למעט מקרבן באופן שכתבנו. ו והנה אפשר לפרש כוונת הירושלמי דממעט מירטים, היינו שנמרט ראש הכנף גרידא, וכן פירש שם הפני משה, והיינו דמירטים לא נקרא כל כנף. והטעם בזה דדנין בזה כדין מחוסר אבר, ולא קרינן בזה הקריבהו נא לפחתך, וא"כ אין ראי' מזה לדין גלודה. ז והנה לפי מה שכתב הב"י בשם הכל בו דבעוף גם בשניטל נוצות הכנפיים טרפה יעו"ש- וא"כ בודאי תיקשה מהא דהירושלמי, וכמו שכתבנו לעיל- וצ"ע. ח והנה הרמב"ם בפר"ט מה' שחיטה הביא הא דגלודה בבהמה, ולא הביא כלל דינא דנמרטו הנוצות בעוף, - ומסתברא שדעתו להכשיר בזה, וכן משמע מהפיה"מ. ט ויש לעיין מדוע השמיט הרמב"ם דינא דהירושלמי בפר"ג מאיסו"מ, דלא כתב פסול דמיטרים בעוף, והנה יש לומר דסבר הרמב"ם דש"ס דילן לא סבר כהירושלמי בזה, והיינו מדדרשינן בקדושין כ"ד יכול יבשה גפה וכו' ת"ל מן העוף ולא כל העוף, יעו"ש, ומדחזינן דדרשו למעט מחוסר אבר ולא דרשו למעט מירטים, משמע מזה דמירטים אינו פסול לקרבן, - אבל שיטת הירושלמי דממעט מירטים ע"כ סברי דיותר מסתבר למעט מירטים מלדרוש על יבושת הגף שיש בזה חסרון אבר. משום דעל חסרון אבר לא בעינן קרא למעט, כיון דגם לב"נ פסול מחוסר אבר, וכמו שבאמת הקשו בזה התוס' שם, ולהכי דרשו בירושלמי למעט מירטים, א"כ משמע דמירטים לא הוי מטעם חסרון אבר, וצ"ע. תוד"ה אסור לסייעם וכו' תימא לרבי יוסי דאמר לעיל דקדשי עכו"ם שוחטן בחוץ חייב. לא הו"ל למיתני הכא לשון אסור וכו', יעוי"ש, - ונראה דכוונתם להודיענו באופן שאסור ע"י שנים דאעפ"י שליתא בזה חיוב משום חוץ, כמבואר לעיל ק"ח - ומשמיענו הכא דאעפי"כ יש בזה איסור, וזה מדויק בלשון "אסור לסייען", והיינו שגם כן סיוע להנכרי אסור אעפ"י שאין כאן חיוב משום חוץ, מטעם דבשנים המה עושים, וצ"ע. ואפשר דכוונת התוס' דסברי דהא דמעיטה התורה שנים בשחו"ח הכוונה שאין לחייב שנים.- וזה נלמד מדכתיב הוא, דהביאור שהתורה לא חייבה רק ליחיד העושה, וכיון שאין לחייב שנים, ממילא שניהם פטורים, - אבל אין הפטור בשביל גרעון מלאכה כמו בשבת שפטורים שנים שעשו, - ומטעם זה אם אחד נכרי, א"כ ממילא אין כאן חיוב לשנים כיון דהנכרי לאו בר חיובא הוא בזה, ממילא ישראל הבר חיובא חייב- וזהו כוונת התוס' בהקושיא. אמנם דעת הרמב"ם בפרי"ח ממעה"ק הט"ז שכתב וז"ל שנים שאחזו בסכין ושחטו בחוץ פטורין שנאמר אשר ישחט אחד ולא שנים, - ותמוה מדוע לא הביא הרמב"ם הדרשא דהוא, כמו שמבואר בש"ס, ותמה בזה מרן יעוי"ש. - ונראה דהבדל יש בין אם דרשינן מהוא דכתיב שם לענין חיוב דמזה נלמד דהתורה לא חייבה לשנים, - ואין זה מצד גרעון מלאכה אלא גזיה"כ הוא שלא חייבה תורה חיוב זה לשנים, - וממילא פטורים שניהם, דהי מנייהו מפקת, - אבל הרמב"ם למד דין זה מאשר ישחט, דאמרה תורה דבעינן מלאכה שלפה. - ובשנים שעשו יש גרעון מלאכה, - ולא קרינן בזה ישחט. - ונפק"מ לענין אם השני נכרי,- דלהרמב"ם גם בזה פטור, - ואפשר דחילי' דהרמב"ם מסוגיא דידן מדאמר אסור לסייען, וקשה קושיות התוס' לר' יוסי דקדשי עכו"ם יש חיוב משום שחו"ח, וא"כ מה שייך לומר אסור,- ולדברי הרמב"ם אתי שפיר, דכיון דשנים הם עם הנכרי, לא קרינן בי' אשר ישחט, - ואפשר אשר מסוגיא זו למד הרמב"ם דיש מיעוט דממעט מטעם גריעות מלאכה. דף קי"ז והתורה אמרה ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה,עי' פירש"י, - א"ל רבא אלא מאי מחנה ישראל לא הואי נמצא זבין ומצורעין משתלחין למקום אחד וכו' יעוי"ש. - הנה בדבר המצורע דמשתלח חוץ לשלש מחנות מבואר במשנה בפרי"ד דנגעים מ"ג דדוקא בימי גמרו טעון שילוח אבל בימי ספורו אינו טעון שילוח - ותמוה לפ"ז הא דכתבו התוס' יומא ו' ד"ה שמטמא בשם