נזר הקודש - זבחים קצה

פלוגתא דר"א ורבנן, וא"כ וכי לית להו לרבנן הא דסתם משנה דשחיטת נכרי נבלה. ב. מאי פריך בש"ס חולין י"ג ע"א נבלה אין איסור הנאה לא וכו' דלא כר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז, וקשה הלא להרמב"ם ע"כ המשנה כר"א אתיא, דלרבנן שחיטת עכו''ם לא הוי נבלה. ג. הא כתב בהדיא הרמב"ם דגם בקטן הוי שחיטתו נבלה אעפ"י שע"כ לא הוי מחשבתו לע"ז, ד. הלא כתב הרמב"ם דשחיטת נכרי ממועט מקרא מהא דכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו, וזהו דלא כדבריו בפיה"מ. ה ונראה בביאור הענין בזה כך. דהנה עיקר הלימוד למעט שחיטת נכרי הוא מהא שאמרה תורה וקרא לך ואכלת מזבחו, וכמו שכתב הרמב"ם בספר הי"ד, וכמו שכתב הרא"ש בטעמו של הרמב"ם, אמנם בפיה"מ מבאר לנו רבינו בטעמו של הענין, והיינו כי התורה שללה נכרי משחיטה זהו מפני המחשבה שסתם מחשבתו בפעולה שעושה הוי תמיד לע"ז, - ביאור הדברים כי לא המחשבה לע"ז גורמת זה, אלא מפני שכיון שענין נכרי הוא באופן זה שמחשבתו לע"ז, מטעם זה שללה אותו תורה משחיטה, ומטעם זה אף באופן שאנו יודעין בדור שלא היתה מחשבתו לע"ז בפעולה זו, מכ"ז ע"כ גם כן שחיטתו נבלה, מטעם הענין הכללי, שהוא בסוג זה, - וממילא מובן שגם קטן ישנו בזה. - כיון שע"כ הרי הוא בסוג זה. ו והנה לפ"ז גם בהא דפליגי ר"א ורבנן לענין איסור הנאה אם אמרינן סתם מחשבת נכרי לע"ז- גם כן אפשר לומר דלא פליגי במציאות איך הוא מחשבתו של נכרי. - אלא כו"ע סברי דכן הוא סתם מחשבתו של נכרי - אלא בזה פליגי דר"א סובר דבשביל המחשבה הסתמית של נכרי אסרה תורה גם בהנאה, ורבנן סברי דבשביל זה לא אסרה תורה בהנאה, אבל בענין דנבלה לכו"ע דהתורה עשאה לשחיטת נכרי נבלה, מטעם סתם מחשבה דנכרי, וכמו שכתבנו. - ובזה אתי שפיר הא דפריך הש"ס מדלא קתני אסורה בהנאה דע"כ המשנה דלא כר"א. ז ובזה יש ליישב גם כן הא דקשה בסוגיא שם מאי פריך שם דלא אתיא המשנה כר"א מדלא קתני אסורה בהנאה, דלמא כוונת התנא לאשמעינן עצם הדין בהא דשחיטת נכרי דהוי נבלה, והיינו אף באופן דחסר מחשבה, ונפק"מ בעכו"ם קטן.- אבל לפי מה שביארנו אתי שפיר, דע"כ לשיטת הרמב"ם כמו דילפינן למעט קטן משחיטה, מפני שע"כ ישנו בסוג עכו"ם שישנו בענין מחשבה לעכו"ם, כן ע"כ לר"א גם בהא דאיסור הנאה. ח והנה יש לעיין גם לשיטת התוס' בשם הר"י דממועט נכרי משחיטה מהא דוזבח ואכלת. דבעינן בר זביחה דוקא, ולפ"ז ע"כ גם עכו"ם קטן בכלל, מאי פריך בש"ס דהמשנה לא הוי כד"א מדלא קתני אסורה בהנאה, דקשה הלא אפשר לומר דהתנא עיקר דינא אתי לאשמעינן בדין שחיטה, ובדין תקרובת לא מיירי, ולר"א דסבר סתם מחשבת נכרי לע"ז ע"כ הרי זה דין תקרובת, והתנא עיקר דשחיטה אתי לאשמעינן, ולהורות דגם נכרי קטן שחיטתו נבלה, - ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר כמו שכתבנו, אבל לשיטת הר"י תיקשה מאי פריך וצע"ג. ט ולפי מה שביארנו תמוה טובא שיטת הר"י דממועט נכרי משחיטה מקרא דוזבח ואכלת המורה דבעינן בר זביחה, ובאופן שאינו בר זביחה משמע מזה דאפי' אם אינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה מדאורייתא, דלפ"ז היאך יתפרש הא דמצינו הכא בסוגיא דבר אל בני ישראל ישראל מצווה על שחו"ח ואין נכרים מצווים על שחו"ח וכו' ואסור לסייען יעו"ש, דלפ"ז היאך יעשה הנכרי בקרבנו בבמה, מי ישחוט עבורו הקרבן כיון דישראל אסור לסייעו וא"כ אסור לשחוט עבורו, והנכרי הוי שחיטתו נבלה, וזה ודאי פשיטא דנבלה אין בזה ענין קרבן. - ומוכח מזה דיותר משמע כשיטת הרמב"ם דאינו ממועט נכדי רק כש כשעובד ע"ז, וא"כ שפיר יכול לשחוט הקרבן נכרי שאינו עובד ע"ז, ומזה ראי' ג"כ דע"כ שיטת הרמב"ם דגר תושב שחיטת וכשרה מדאורייתא, וזהו כשיטת הב"י והכ"מ להב"ח בשיטת הרמב"ם, ודלא כהש"ך, וכמש"ג בדין דמורטים. א תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות לאפוקי מחוסר אבר דלא, - ויש לעיין בדבר עוף שנמרטו נוצותיו לפי מה שמבואר בירושלמי פר"א דמגילה הי"ד דאיתא שם מירטום פשט ד' אליעזר כל צפור כל כנף פרט למירטים, ופירש מירטים היינו שניטלו הנוצות, וכן פירשו המפרשים, מבואר מזה דפסולה היא בקרבן בעוף, אבל יש לעיין אם חסרון זה הוא מטעם חסרון תמות, וחידשה תורה דחסרון תמות כזה פוסל בעוף, או דלמא דפסול חסרון הוא, ונפק"מ לבן נח, דאם נחשב זה לחסרון תמות כשר לבן נח להקריבו בבמה, - דב"ג מותר להקריב עוף בבמה גם במום, כמבואר בע"ז נ"א עי' מל"מ פרי"ט ממעה"ק, אבל אם פסול חסרון הוא, הר"ז נחשב לחסרון אבר, ופסול גם בב"נ. ב עוד יש לעיין בעיקר הדין בהא דמריטה אם יש בזה פסול גלודה להיות נטרפת בזה, - ומבואר בשו"ע יו"ד סי' נ"ט פליגי המחבר והרמ"א, בעוף שניטלו נוצתי', דדעת המחבר להיתר, ודעת הרמ"א לאיסור. - ולכאורה אם כדעת הרמ"א א"כ למ"ל