נזר הקודש - זבחים קצד

וא"כ נראה שע"כ בזה פליגי הרמב"ם והראב"ד, - ומיירי בזריקה, וסבר הרמב"ם דהזורק אש"ת בחוץ לא הוי איקבע איסורא, כיון דאילו אתיידע לי' קודם זריקה לא הוי זה פסולו בקודש, ואם עלה ירד, ואין בזה משום שחו"ח, והראב"ד ע"כ סבר דהוי פסולו בקודש, ואם עלה לא ירד, ולפ"ז אתי שפיר דברי הרמב"ם דמיירי בזריקה, והוי שפיר לא איקבע איסורא, והרמב"ם מפרש התוספתא דמיירי בהקרבה שאחד הזריקה, - אמנם לפ"ז דברי הראב"ד תמוהין מאד, דהלא הסברא מחייבת דמשום שחיטה לבדה לא הוי פסולו בקודש, וכן הוא מסקנת התוס' שם בנדה דכן מוכח מהסוגיא. דף קט"ז אמר מר טהורין אבל לא טמאין ומי הוי טמאין בההיא ש שעתא וכו' מבואר מזה דכל הבהמות וחי' ועוף כשרין לבן נח להקריב בבמה, וכמבואר לעיל קט"ו בברייתא הכל כשרין להקריב,- ויש לעיין ברש"י ע"ז נ"א ד"ה מר סבר מדלא נקט אווזין ותרנגולין, וקשה דהרי לבן נח בבמה כשר גם ב ד בדין שחיטת נכרי א ע"ב אמר מר מעכו"ם בזה"ז רשאין לעשות כן, מנה"מ דת"ר וכו' לפיכך כל אחד ואחד בונה לו במה לעצמו ומקריב עלי' וכו' יעוי"ש וקשה כיון דקיי"ל שחיטת עכו"ם נבלה, וא"כ מי ישחוט הקרבן הזה, כיון דאם ישחוט עכו"ם הלא הוי נבלה, ואין סברא לומר דרשאי נכרי להקריב נבלה לקרבן לגבוה, וישראל אסור לשחוט עבורו, כמבואר הכא בסוגיין בשם רב אשי דאסור לסייען ולעשות שליחותן, - והנה אפשר לומר דישחוט בזה נכרי שקיבל עליו שלא לעבור ע"ז ואוכל נבלות. ולשיטת הרמב"ם דיליף לפסול שחיטת נכדי מהא מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו, כמבואר בפד"ד משחיטה הי"א, והובא בהרא"ש פר"ק דחולין, ומטעם זה אין למעט אלא נכרי ש שעובד עכו"ם, משא"כ בשקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז, אעפ"י שאוכל נבלות הוא לא הוי שחיטתו נבלה, וכן מבואר להדיא ברמב"ם פר"ד משחיטה הי"ב וז"ל וגדר גדול גדרו בדבר שאפי' עכו"ם שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה, - מבואר מזה כדברינו דנכרי שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז שחיטתו כשרה מה"ת, וא"כ יצוייר האי דינא דהקרבת קרבן לב"ג בבמה, - אבל זה דוחק גדול לומר דיצטרך הנכרי לחפש אחרי נכרי שקיבל שלא לעבוד ע"ז, וזהו חידוש דין שלא שמענו, וצ"ע. ב ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב דנכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו כשרה מה"ת, קשה טובא במה שכתב בפר"ד משחיטה הי"א וז"ל נכרי ששחט אעפ"י ששחט בפני ישראל בסכין יפה ואפילו הי' קטן שחיטתו נבלה ולוקה על אכילתה מן התורה, אווזין ותרנגולין לקרבן, ומבואר שם בע"ז בסוגיא דכל דכשר בבמה חשיב כעין פנים לכו"ע, ולא ממעטינן דק מחוסר אבר, וכמבואר גם כן בסוגיא דהכא, וצ"ע. תוד"ה דלמא וכו' ור"ת הי' רגיל לחלק בין טרפות דאדם לטרפות דבהמה משום דאדם אית לי' מזלא יעוי"ש, מבואר מזה דסברי התוס' לשיטת ר"ת דלהכי חי נח אחר המבול ג' מאות שנה אעפ"י שאם אמרינן דנח גופי' טרפה הוה, היינו משום דאדם אית לי' מזלא, וא"כ מבואר דטרפה דאדם יכול לחיות יותר מי"ב חדש, ויש לעיין מדוע אין הורגין את הרוצח שהורג את הטרפה כיון שיכול לחיות שנים רבות, וצ"ע. עוד יש לתמוה ממשנה שלהי יבמות קכ"א מעשה בחסיד אחד ששלשלוהו שלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו, ואמרו חכמים מן הארכובא ולמעלה תנשא, ומבואר באה"ע סי' י"ז דמשיאין אשתו לאחר יב"ח. מטעם דטרפה אינה חיה יותר מיב"ח, יעוי"ש, הרי מבואר בפירוש ממשנה זו דגם טרפות דאדם אינו חי יותר מיב"ח, וצ"ע. שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו וכו' - וביאור דברי רבינו שכתב אפילו קטן היינו דאעפ"י שאינו עובד ע"ז כיון שאינו יודע מה טיבה, ומכ"ז שחיטתו נבלה, ולכאודה יש לעיין כיון דעיקר הלימוד נלמד מהא דאמרה תורה וקרא לך ואכלת מזבחו, וזה מיירי בנכרי עובד ע"ז, ובהכרח נכדי שאינו עובד ע"ז לא נלמד מזה שתהי' שחיטתו נבלה, וזהו גם כן ביאור דברי הרמב"ם שכתב שם בהי"ב וגדר גדול גדרו בדבר שאפילו נכרי שאינו עובד ע"ז שחיטתו נבלה, והיינו מפני שאינו עובד ע"ז לא פסלו שחיטתו רק מצד גדר גדירא, וא"כ תמוה לפ"ז מדוע שחיטת נכרי קטן הוי נבלה מדאורייתא, - והלח"מ כתב משום דאתי לכלל גדול עובד ע"ז יעוי"ש, ודוחק הוא להעמיס זה בכוונת רבינו. - משום דלא מצינו סברא זו בש"ס אלא באופן דלמעליותא, אבל לא באופן דלריעותא. ג ונראה דסבר הרמב"ם דכל עובד ע"ז אף באופן שעובד במעשה, בלעדי ידיעה ומחשבה, גם כן בכלל עובד ע"ז הוא וממועט משחיטה. והיינו שהתורה מדברת בעובדי ע"ז באיזה אופן שהוא. ונכרים שבחו"ל גם כן בכלל זה, כמבואר בפיה"מ להרמב"ם, ולפ"ז גם קטן ישנו בכלל עובדי ע"ז כיון שעכ"פ עובד ע"ז הוא, אף אם אינו יודע טיבה. ד והנה בפיה"מ בפר"ק דחולין כתב רבינו וז"ל ודע שסיבת היות שחיטת עכו"ם נבלה וכו' מפני שסתם מחשבת עכו"ם לע"ז וכו' יעוי"ש, ותמוה טובא. א הלא בהא דסתם מהשבת נכרי לע"ז זהו פלוגתא