נזר הקודש - זבחים קצג

זמן בבעלים - ואדרבה תמוה לן הרבה סברת רב חלקי' בר טובי' דאמר דהשלא לשמו כיון שכשר ואינו מרצה גורם הכשר למחוסר זמן בבעלים. - ונראה לבאר בזה דבזה פליגי רב חלקי' בר טובי' ורב הונא, בעיקר הענין דמחוסר זמן בבעלים, אם הוא חסרון גם בעצם הקרבן, והרי זה כפסול בגוף הקרבן, או דלמא דלא הוי זה פסול בגוף הקרבן, מטעם דמחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה דמי, וביותר דלא הוי חסרון בקרבן ממש, אלא הענין בזה בדבר הריצוי דהיינו הכפרה, שאין הקרבן מרצה באופן הזה דמחוסר זמן בבעלים. - ובזה פליגי אמוראי, וסברת ר"ח ב"ט דהענין הוא דבאופן זה אין הקרבן עושה פעולת הריצוי, ולהכי באופן ששוחט שלא לשמו שבלא"ה רבתה בזה התודה דהקרבן כשר אף בלעדי הריצוי להכי כשר גם כן אף כשהקרבן מחוסר זמן בבעלים, ור"ה סבר דהענין דחסרון זמן בבעלים, שהוא כפסול ממש בעצם הקרבן, וא"כ לא יתכן דהשלא לשמו יכשיר פסול הזה, וכמו שכתבנו לעיל, תוד"ה היתר במה וכו' ויש ליתן טעם לרבא דריש תמורה היאך מחוסר זמן קדוש קדושה"ג דכל היכי דאמר רחמנא ל"ת אי עביד לא מהני יעוי"ש, - ואפשר לומר דע"כ הא דאסרה תורה להקדיש מחוסר זמן זהו משום דלא כבוד הוא להיות קרבן בקדושת הגוף, ואיסור על המקדש עבור רצונו להקריב קרבן כזה, אשר לא לכבוד יחשב, - וא"כ גם באופן דלא הוי חלות ההקדש יש בזה איסור מטעם מעשה ההקדש, והרי זה בדמיון למקדיש בעל מום לקדושה"ג, ולא נתקדש וכמבואר במשנה תמורה כ"ז ע"ב, - ומכ"ז יש בזה מלקות אעפ"י דלא אהנו מעשיו בהקדשו, והיינו מטעם רצונו, והאיסור משום בזיון הענין, להקדיש בעל מום, וביארנו בזה במק"א, וכן מצאתי בספר אור שמח ה' גירושין פר"א הי"ז, יעוי"ש, וה"נ בלבד מקדיש מחוסר זמן אעפ"י שלא הוי בזייא מלתא כדמקדיש בע"מ, וכמבואר לעיל בסוגיא זו בע"א דלא קרינן בזה מאיס, - אמנם כיון שגם בע"כ אין זה כבוד לגבוה בההקדש במחוסר זמן, להכי עשה איסור אף באופן שאין בזה חלות ההקדש - ובזה יש ליישב קושיות התוס' דהכא לפי דברי המהרי"ט שכתב דכי אמור רבנן אי עביד לא מהני דוקא באופן דיתוקן האיסור עי"ז דאמרינן אי עביד לא מהני, משא"כ באופן דלא יתוקן האיסור גם אם אמרינן לא מהני, אז אין זה ענין לומר אעל"מ, - ביאור הדברים כתבנו לעיל בדף ס"ט דכל עיקר הא דאעל"מ זהו דוקא אם האיסור הוא על חלות הענין, משא"כ אם האיסור גם בלעדי החלות, אז אין זה שייכות להא דאעל"מ, -ולפ"ז כיון דהאיסור להקדיש מחוסר זמן הוי גם מבלעדי החלות דההקדש, לכן לא שייך בזה לומר אעל"מ. דף קט"ו תוד"ה או שהיו בני שתי שנים ושחטן פסולין וכו' ומיהו קשה דא"כ קשיא לר"ה הא איכא האי דפסול לשמו וכשר שלא לשמו יעוי"ש, ונראה לפי מה שכתבנו לעיל בסברת רחב"ט ור"ה דפליגי בביאור הענין בהא דמחוסר זמן בבעלים, הרי הוא פסול ממש בעצם הקרבן, ולא יוכשר בשחיטה דשלא לשמו. - אמנם באופן הזה דאשם בן שנה והביא בן שתים, בזה מודה ר"ה דלא הוי הפסול בעצם הקרבן כיון שראוי קרבן זה להיות אשם, ועכ"פ בין כך ובין כך תורת אשם עליו, - ובעיקר קפידת התורה על השנים היינו לומר שאשם נזיר ומצורע הוי בן שנה, ואשם גזלות ומעילות הוי בן שתי שנים, זהו רק מפני ענין הריצוי והכפרה, ולא הוי זה מטעם פסול הגוף בהקרבן, אלא הוא ענין ריצוי בעלמא, - ובזה מודה גם ר"ה בשחיטת שלא לשמו וכשר ואינו מרצה וכמש"נ. כתב הרמב"ם פדי"ח ממעה"ק ה"י וז"ל אשם מצורע ששחטו בחוץ שלא לשמו חייב. הואיל ושלא לשמו ראוי בפנים, וכשר יעוי"ש. - וכתב הכס"מ מקור להאי דינא מימרא בפר' בתרא דזבחים, וע"כ כוונתו לשיטת רחב"ט, - ולכאורה תמוה מדוע לא כתב דבינו דמיידי בזה במצורע שהוא מחוסר זמן עדיין, דבזה מיידי הש"ס. - ובאמת מן הנכון הי' לרבינו לכתוב דין זה לעיל בהלכה ט'. והנה בדברי הרמב"ם באשם תלוי וחטאה"ע הבא על הספק שהקריב בחוץ, וכתב הרמב"ם בפרי"ח ממעה"ק הי"ח וז"ל אש"ת וחטאה"ע הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור שהרי לא נקבע האיסור, והשיג הראב"ד בהשגה דבתוספתא מבואר דבהטאה"ע הבעה"ס והקריבה בחוץ חייבין עלי' אש"ת הבאעה"ס והקריבו בחוץ חייב עליו חטאת, ומבואר הטעם שאש''ת תורת קרבן עליו בכל הדינים יעוי"ש וכתב מרן דלא חש רבינו להתוספתא מטעם דסבר דר"מ היא ורבנן פליגי עלי' יעוי"ש -ודברי מרן תמוה דמה זה ענין לדברי ר"מ דמיירי בשחיטה, מטעם דכיון דאילו מתידע לי' קודם שחיטה בין נודע שחטא ובין נודע שלא חטא, שוב אינו ראוי להקריבו בפנים, משא"כ בזריקה והקטרה, כיון דכי מתיידע לי' אחרי הזריקה, הקרבן בכשרותו, ואפשר דבזה גם ר"מ מודה - ובזה מדויק התוספתא דנקט והקריבן דהיינו זריקה ומצאתי בחכם צבי סי' קס"ג שעמד בתמי' על הכס"מ. אמנם נראה דע"כ הרמב"ם מיירי ג"כ בהקרבה, דהיינו זריקה, - והנה מה שכתב בזה החכ"צ דגם על הזריקה דאפי' בנודע לו קודם זריקה דהדם ישפך והבשר ישרף, מ"מ אם זרק הדם הורצה מטעם דהקודש מקבלו שאם העלה אימורין שלא ירדו וקיי"ל בכל דבר שאם עלה לא ירד, אם הקריבו בחוץ חייב, יעוי"ש, עכת"ד, - והנה בעיקר הדבר אם זה נקרא פסולו בקודש לענין שיהי' הקודש מקבלו, כבר הסתפקו התוס' בנדה מ"א אם משום שחיטה לבדה שנעשה בהכשר שתהי' נקרא פסולו בקודש יעוי"ש, וא"כ