נזר הקודש - זבחים קפז

עוד בדין שחוטי חוץ, א כתב הרמב"ם בפרי"ח ממעה"ק הי"ד וז"ל גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ חייב, ומאימתי העמידוה ברשותו כדי לחייבו עלי' כרת, משעה שהקדישה, והוא ששחטה אחר יאוש, אבל לפני יאוש אינה קדושה, עכ"ל, והנה משמע מדברי רבינו דהעמדה ברשות גנב הוא ענין מקושר אם חיוב כרת, וזה דלא כדמשמע מסוגיא דגיטין נ"ה דמבואר שם דעיקר הא דהעמדה ברשות גנב הוא לענין גיזות ולדות, אבל אין זה נפק"מ לחיוב כרת, וכן הקשה הכס"מ, עוד הקשה דלענין חיוב כרת למאי נפק"מ אם עומד ברשות גנב משעת הגנבה או משעת ההקדש יעוי"ש. - ביאור דברי הכס"מ דלפי דברי הרמב"ם דאם זה מקושר עם חיוב כרת, הלא גם אם עומד ברשותו משעת הקדש סגי. - עוד קשה כיון דמבואר בסוגיא דכל זה לעולא דסבר יאוש כדי לא קני. - וכיון דהרמב"ם פוסק כרב יהודה, כמבואר בפר"ה מא"מ, ועי' בלח"מ ושם בכס"מ. - עו"ק מה שהקשה הלח"מ דלפי מה שביארו התוס' דהך נפקותא לא הוי אליבא דרב יהודה דאית לי' שבח שע"ג גזילה דגזלן הוי, וכן פסקו באמת הפוסקים. - והנה קודם שנבאר כל זה נקדים עוד מה שיש לדייק בזה. דהנה מבעי' בגמ' אם משעת גניבה אוקמי' ברשותי' וכו' משמע דפשיטא דבעינן לאוקמי' ברשותי' מקודם, וקשה דלמא באמת אוקמי' רבנן ברשותי' קודם, הלא כל עיקר בזה הוא מטעם התקנה שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות, וא"כ די אם אוקמינהו רבנן ברשותי' בשעת הקרבה, ולמאי מבעי' לאוקמי' ברשותו מקודם, - ועוד בעיקר הפירכא דמתיב רבא וא"א יאוש כדי לא קני, כרת מאי עבידתי', וקשה הא איכא גם שינוי השם בהדי יאוש. ג והנה מכח כל זה הי' לרבינו הוכחה ובאמת קנין לחודיא לא סגי לענין קרבן. מטעם דהוי מהב"ע, וא"כ הקרבן פסול מטעם זה ג"כ דהוי מהב"ע, והוי פסול הגוף, וזהו סברת הש"ס דפריך וא"א יאוש כדי ל"ק, כרת מאי עבידתי', - והיינו דבשלמא אם יאוש כדי קני, להכי כשיש גם שינוי השם, מועיל הקנין השני לבטל את המהב"ע, אבל אם יאוש כדי ל"ק, ולהכי גם כשנצרף שינוי השם להקנין, אכתי הוי מהב"ע, וזהו כשיטת הר"י בתוס' שסבר דכיון דאינו קנוי אלא מחמת שהקדיש, הרי זה מהב"ע. ובזה סרה הא דכתב הלח"מ ליישב קושיות הכס"מ, דלשיטת הרמב"ם יאוש כדי לא קני, וכתב הלח"מ משום דהוי גם שינוי השם יעוי"ש, דהרי לא מהני הכא מטעם מהב"ע, וזה מוכרח גם מהסוגיא], ובזה משני הש"ס דאוקמי' רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עלה, וביאור הדברים דיש בזה קנין מצד אחר, והוא הפקר בי"ד, וכיון שיש קנין אחר לבד היאוש ושינוי השם שוב לא הוי מהב"ע. ד והנה גם בדבר הקנין הבא מבי"ד ע"כ צ"ל דלא בא הקנין בשעת שחיטה שזהו ההקרבה, דאל"כ אלא אמרינן שההקרבה גרמה לזה, א"כ שוב הוי מהב"ע, כיון שההקרבה סיבת הקרבן, -ולזה צ"ל דהקנין דרבנן בא מקודם טרם חלות הקרבן, וע"כ באו או משעת גנבה, או משעת הקדש, ומסיק הש"ס דאוקמי' ברשותי' משעת הקדש, ונפק"מ לגיזות וולדות. - ולכאורה מה שייך גיזות וולדות בהקדש. - הלא אין בהקדש גיזות וולדות של חולין, וע"כ צ"ל דההקדש היתה קודם יאוש, ואז אין ההקדש חל, וא"כ תיקשה הא אין כאן הקדש, וממילא הדקל"ד, דאם הקנין דרבנן בשעת הקרבה, א"כ הוי מהב"ע,- וע"כ צ"ל דהביאור בזה כך הוא, דההקדש היתה קודם יאוש, ובאמת לא הי' חל ההקדש עדיין. רק ההקדש תלוי ועומד בתנאי דכשיבוא הקרבן לידי הקרבה לאחר יאוש אז יחול הקנין דרבנן למפרע משעה שהוקדש בפה, - וגם הגיזות וולדות משעת ההקדש עד זמן ההקרבה יהי' שייך להגנב, ובאופן הזה שיש חלות קנין דרבנן קודם ההקרבה, אז בצירוף היאוש ושינוי השם לא הוי עתה מהב"ע. - תוכן הדברים דהקנין דרבנן שבא מקודם גם טרם שבא היאוש דהיינו בלמפרע, זה מתקן דלא הוי מהב"ע, והביאור הקדש דהכא היינו דהתקנתא דרבנן שתהי' ההקדש כמקדיש שתחול ההקדש בשעת שחיטה לשם קרבן. ה ד ובזה מיושב הכל לנכון, דהנה מה שהקשו התוס' דבלא"ה הוי השבח להגזלן, הנה מבואר שיטת הרמב"ם דכל זה אחר יאוש דוקא, כמבואר בדברי הרה"מ בפר"ב מגזלה, ובב"י סי' שס"ב יעו"ש. -והנה הכא כפי מה שביארנו מיירי הכא קודם יאוש, - דהיינו דנעשה למפרע של הגנב, אעפ"י שהיתה אז קודם יאוש, דלא הי' שייך להגזלן, וזהו שכתב הרמב"ם בפר"ה מא"מ ה"ז הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול וכו' ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר, והיינו מהטעם הזה, כיון שיש קנין דרבנן שמעיקרא, ועי' בכס"מ שמרמז לסוגיא זו. ו ובזה נבוא לביאור דברי הרמב"ם, דלכאורה דבריו תמוהים וסתומים, שכתב מאימתי העמידוה ברשותו וכו' משעה שהקדישה, והוא ששחטה אחר יאוש, אבל לפני יאוש אינה קדושה ולכאורה מדוע קאמר ששחטה אחר יאוש, הלא הי' לרבינו לומר שהקדישה אחרי יאוש, כיון שאין הקדש חל קודם יאוש. - אמנם הדברים מבוארים היטב כמו שכתבנו דהעיקר הקנין נעשה משעת שחיטה, והיינו דנעשה ברשותו בלמפרע, וכל זה בתנאי שהשחיטה היתה אחר יאוש, ואז נעשה גם הקנין דרבנן בשעה זו בלמפרע. - אבל לפני יאוש אינה קדושה היינו דבזה לא מהני גם הקנין דרבנן, כיון דהוי מהב"ע, והיינו דאם א"ק אחר זולתו, א"כ ע"כ הוי מהב"ע, ופסול, וממילא אין כאן חיוב כרת,- כ''נ בביאור דברי הרמב"ם. בדין