נזר הקודש - זבחים קפד

דמאן דסבר שכן קודש מקבלו, דאז שחיטת לילה וקבלה בכלי חול חייב, והיינו דכיון שאם עלה לא ירד בפסולים האלו, להכי חייב על זה משום חוץ. - וא"כ יש לתמוה לדברי הרמב"ם דפסק דכל זה פטור משום חוץ, כמבואר בפרי"ח ממעה"ק ולכאורה תמוה לפי מה שפסק הוא עצמו בפרי"ט ממעה"ק ה"ז דכל שפסולן בקודש באופן זה שהקודש מקבלו חייב עליו משום חוץ, וא"כ מדוע אינו מתחייב בשחיטת לילה, ובקבלה בכלי חול.-אבל ע"כ צ"ל כמו שכתבו התוס' בד"ה שחיטת דסוגיא דהכא מיירי לרבי שמעון דסבר בשחיטת לילה ובנשפך הדם אם עלתה לא תרד, וקבלה בכלי חול זהו נשפך הדם ממש, משא"כ לדבי יהודה דסבר בשניהם דגם אם עלו ירדו, והרמב"ם בפר"ג מפסוה"מ ה"ו פסק בהדיא שם כרבי יהודה, ולהכי שפיר פסק הכא דשחיטת לילה וקבלה בכלי חול דאין בהם משום חוץ. ע"ב תוס' ד"ה שוגג וכו' ותימא למ"ל קרא למיפטרי מכרת כשהוא שוגג, פשיטא בר קרבן הוא, וי"ל דסד"א אי לא מייתי קרבן ליהוי בכרת וכו', - ביאור הדברים בזה, דחידשה תורה הכא דבשוגג ליכא עליו חיוב כרת כלל, וע"כ דהכא שאני דכל חייבי כריתות שבתורה שזדוני כרת ושגגתו חטאת, והתם החטאת בא לכפר העונש כרת, משא"כ הכא דבשוגג ליכא חיוב כרת כלל, גם מבלעדי הקרבן,ויש לעיין דלפ"ז מניין לחו"ל כל עיקר האי דינא בחיוב חטאת, כיון שאינו דומה לשאר חייבי כריתות שבתורה המחוייבן בחטאת אמנם ע"כ קים להו לחז"ל דכיון שזדונו לאו, וכרת, שפיר נלמד מע"ז שזהו מקור לכל חייבי כריתות, כמבואר ביבמות ט', ולא איכפת לן מה שאינו בחיוב כרת בשגנתו,וסגי לן בדמיון הזה בהלאו, והכרת בהמזיד גרידא, - ובזה יש ליישב גם כן הא דבעינן האזהרה לקרבן הכא, אעפ"י שבעלמא לא בעינן אזהרה לקרבן. - וכבר הקשו בזה התוס' לעיל ק"ר שאני הכא כיון דאין שגגתו בכרת, לכן אין ללמוד מהא דחטאת דע"ז, אלא מפני שיש לאסור שחו"ח דמיון בזה שזדונו - לאו וכרת, וע"כ דכל זה לאחר שאמרה תורה האזהרה, והוי עכשיו הדמיון לע"ז בהלאו, והכרת שבה, משא"כ אילו לא היתה אזהרה, אז אין לדמות לע"ז מפני שחסר לזה הלאו, וגם חסר בזה התנאי דהשוגג, ודוקא לאחר שבאה האזהרה לקרבן, וא"כ הוי עכשיו דומה לע"ז בהלאו והכרת, וכסש"ג תוד"ה והמעלה להדיוט פטור, פי' בקונטרס פטור משום חוץ וחייב משום ע"ז, ואם הזיד בע"ז ושגג בחוץ אינו מביא על שגגתו חטאת, ותימא אמאי יתחייב משום חוץ, כיון דמזיד בע"ז לאו שב מידיעתו הוא דמומר לע"ז מומר לכל התורה, ובחנם דחק בקונטרס דמעלה לחברו וכו' כיון דאין מתכוון לשם ע"ז וכו' יעוי"ש והנה פשטות הדברים הענין מעלה להדיוט הכוונה כמו מעלה לגבוה, וזהו ענין עבודה, וכשם שמעלה לגבוה שמקריב קרבן לד', כן מעלה להדיוט בכוונה בהקרבה, שזהו ענין קרבן, וזהו סברת רש"י דמפרש שמקריב לע"ז, - ומה שהקשו התוס' דלא הוי שב מידיעתו אפשר לומר לפי סברת התוס' בעלמא דבפעם אחת לא נעשה מומר, - וע"כ דבפ"א אינו מוחזק להיות אינו שב מידיעתו, ה וראי' לזה מחולין ה' ע"ב דאיתא שם מעם הארץ פרט למומר ר"ש ב"י אומר משום ר"ש השב מידיעתו וכו' מאי בינייהו וכו' - וקשה לשיטת התוס' דבפ"א לא נעשה מומר, וא"כ איכא נפק"מ לענין פעם הראשון. - וע"כ דגם לענין זה דלא הוי שב מידיעתו, לא נעשה בפעם הראשונה. כמו שלא נעשה מומר בפעם הראשונה, ושפיר מיושב קושיות התוס', וכמש"נ רש"י ד"ה אכל בהמה כתיב וכו' וא"ח על אבר אחד הלכך כולה חדא העלאה היא.- בספר טהרת הקדש מביא בשם יש הקשו דאם סבר ר' יוסי דאינו מתחייב רק בשמקריב כל הבהמה בחוץ, א"כ היאך יתחייב כשמקריב בשתי העלאות, דהרי ע"כ מיירי בשהי' לו ידיעה בינתיים, כמו שפירש"י במשנה, ומה"ט מחייב ר"ש על כל העלאה, אבל לר' יוסי ע"כ לא יתחייב שהרי סבר בשבת פ' דיש ידיעה לחצי שיעור עכת"ד, יעוי"ש ונראה שאין זה ענין להא דר' יוסי בשבת, דדוקא באופן דבעינן שיעור, מטעם חשיבותו דשיעור, אז אמרינן דהידיעה שבינתיים מחלקת את החצאי שיעור, וממילא חסר הצירוף, ואין כאן חשיבות השיעור. - משא"כ הכא בשחיטת חוץ דמאן דמחייב על העלאה של כל הבהמה כולה, לא הוי מצד חשיבות דשיעור, אלא דין הוא דבעינן הקרבה באופן שלא תהי' חסר, וא"כ גם כי מקריב אברים אברים עכ"פ אין כאן חסר בהקרבה, - והדבר מובן בסברא כי בזה דשחו"ה לא היתה כוונת התורה על חשיבות דשיעור, שהרי לא אמרה תורה שיעור לכמות הקרבן רק הקפידא שלא תהי' חסר. - והבן דף ק"י וכולן שחסרו, איבעיא להו חסרון דחוץ שמי' חסרון, או לא שמי' חסרון מי אמרינן כיון דנפק איפסלו לי', מה לי חסר מה לי יוצא, א"ד יוצא דאיתא בעיני' אין, דליתא בעיני' לא, יעוי"ש, - והנה חזינן מסוגיא דמספקא להש"ס אם נתפס פסול אחר יציאה, דמספקא לן אם נתפס פסול דחסר אחרי יציאה דלחוץ -וחזינן מזה דעד כאן לא מספקא לי' להש"ס אלא בחסר, מטעם דהפסול זה הוא מכח דליתא. בעיני', וחמירא משארי פסולים, - -משמע דפסול כזה, אשר לא הוי בסוג חסרון, ע"כ פשיטא להש"ס דאינו נפסל לאחר שיצא לחוץ,- וא"כ יש מזה ראי' מוכחת לדברי הרמב"ם שסבר דלא נתפס פסול לילה לאחרי יציאה דלחוץ, ובהמה שנשחטה בלילה בחוץ חייב גם על העלאה דלילה, מטעם דלא נתפס בה פסול דלילה כלל, וזהו דלא כשיטת הראב"ד בפרי''ח ממעה"ק הי''ז - ומסוגיא זו מוכח להדיא כדברי הרמב"ם, - ודברי הראב''ד צע''ג