נזר הקודש - זבחים קפב

דהיינו שסיבת המילה הוא סיבת ההתקשרות, - והשמירה לא על העצמותה נאמרה רק ע"י איכותה שהוא כח המכשיר שיש בזה, - והיינו דהשמירה נאמרה על תוצאות המכשיר, ולא על פעולת המכשיר. ובזה יבואר לנו ליישב דברי הרמב"ם שכתב בפר"י מה' מלכים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שנולדו אחרי ישמעאל ויצחק חייבין במילה וכו' יעוי"ש, ולכאורה תיקשה לזה מהא דאיתא בע"ז כ"ז דאמר רב דמילה פסולה אם נעשית שלא ע"י ישראל מדכתיב ואתה את בריתי תשמור, ור"י אמר שם מדכתיב המול ימול, מ"ב וכו' א"ב וכו'. וקשה מדוע לא קאמר הסוגיא דא"ב בני קטורה דלמ"ד ואתה את בריתי תשמור איכא דבני שמירת ברית נינהו, כיון דמצווין על המילה, ולמ"ד המול ימול ליכא מטעם דהוי כמאן דלא מהילי לגבי ישראל, וכמו שמצינו לענין נדרים בנדרים ל' דהנודר מהמולים מותר במולי האומות, - וכבר עמד בקושיא זו הגאון בשאג"א סי' מ"ט יעוי"ש. - אמנם לפי מה שכתבנו דשמירת ברית הנאמרה במילה על המכשיר קאי, דהיינו מצד איכות המצוה, שעי"ז נעשה אגוד ומקושר לעול תורה ומצות, וכיון שזה ליתא במצות מילה האמורה בבני קטורה, א"כ ממילא אינם בכלל ואתה את בריתי תשמור, ולהכי לא קאמר הסוגיא דלמ"ד ואתה את בריתי תשמור כשר למילה גם הבן קטורה, וכמש"נ. ע"ב ומה במקום שלא ענש הזהיר, מקום שענש אינו דין שהזהיר וכו' וכי מזהירין מן הדין וכו' - ויש לעיין לפי מה שכתב הרה"מ בפר"ב ממאכלות אסורות בביאור דברי הרמב"ם שם דסבר דכל היכי דאיכא עשה בלא"ה ילפינן האזהרה מק"ו ג"כ יעו"ש, - וא"כ קשה מדוע לא ילפינן האזהרה הכא גם כן מק"ו, כיון שאיכא עשה בלא"ה. - ומצאתי לקושיא זו בשעה"מ שם מסיים בצ"ע, וגם במנח"ח מצוה קפ"ו מסיים בצע"ג, - ונראה דשאני נידון דהה"מ שם בביאור דברי הרמב"ם שדן ק"ו להאזהרה, היינו מפני שהק"ו הוא מאותו דבר ממש, ובאותו הדין בעצמו. כמו התם דדן הרמב"ם ק"ו, דע"כ הלאו שאמרה תורה בגמל ובחזיר ובארנבת שהן בל"ת אעפ"י שיש בהן סימן אחד של טהרה, ומכש"כ שארי בהמה טמאה וחיה טמאה שאין בהן סימן טהרה כלל, כמבואר שם. ובזה שפיר אמרינן דמכח הק"ו הרי זה כאילו נאמרה הל"ת גם בהאלו שאין בהם סימן טהרה כלל, והיינו דכיון דאמרה תורה באיסור עשה גם על אלו הטמאים גם כן, וגם יש לדון ק"ו שיש בזה גם הל"ת, היינו שבזה הדין בעצמותו נאמרה הל"ת. - משא"כ בנידון דידן שאין לנו לדון ק"ו מזה הדין דשחו"ח, רק ממקום אחר, וכמו שמבואר בסוגיא הכא, ובזה שפיר פריך הש"ס וכי מזהירין מן הדין, ולא מהני הא דאיכא גם איסור עשה, מטעם שאין לנו לדון אזהרה מכח ק"ו, ולומר שהרי זה כל"ת ממש, כיון שהלימוד הק"ו נידון ממקום אחר, וכמש"נ. חלב שענש אינו דין שהזהיר - והנה יש לדון ולמיפרך מה לנבלה שכן אסורה בסחורה, להכי יש בה אזהרה, משא"כ חלב שמותר למלאכה ולסחורה, כמבואר פסחים כ"ג, ולהכי בעי אזהרה מיוחדת, ולא נלמד מנבלה, - ומדחזינן מסוגיא דלא מיפרך הק"ו בזה, א"כ משמע דאיסור סחורה דנבלה גם כן מותר מן התורה ומזה ראי' לשיטת הפוסקים דסברי איסור סחורה בדברים האסורים לא הוי אלא מדרבנן. מה לנבלה שכן מטמא וכו' - ולכאורה הא דחלב אינו בטומאה זהו רק חלב מנבלת בהמה טהורה, אבל חלב מנבלת בהמה טמאה ישנה בטומאה כנבלה עצמה. וזה מבואר לעיל ע' ע"ב יעוי"ש, וכן פסק הרמב"ם בפר"א מאבוה"ט ה"ה. - ולפ"ז יש לדון ק"ו מהחלב של נבלת בהמה טמאה - וע"כ צריך לומר דהחלב של בהמה טמאה אינו בתורת חלב אלא בתורת בשר, ואין בה עונש של כרת, וזהו כמו שכתב הרמב"ם בפר"ז ממאכלות אסורות ה"א שכתב שם וז"ל אבל שאר בהמה וחי' בין טמאה בין טהורה חלבה כבשרה יעו"ש וכן כתב בפ"ב ממ"א ה"ב וז"ל לפיכך כל האוכל מבשר בהמה וחי' טמאה כזית לוקה מן התורה בין שאכל מן הבשר בין שאכל מן החלב, וחלק הכתוב בטמאים בין בשרם לחלבם יעוי"ש ובהרה"מ, - מבואר דהחלב של בהמה טמאה אינו בתורת חלב אלא בתורת בשר. ואתי שפיר סוגיא דהכא. ובזה צדקו דברי התוס' חולין ק"כ ד"ה שכן דלא גרסי הכא במשהו, - והיינו דעיקר הפירכא דשרצים יש להם טומאה, ואין טומאה לחלב כלל. - אבל יש לעיין לפירש"י שגריס הא דמשהו, ופירש וז"ל במשהו, טומאתן בכעדשה, אבל חלב בכזית עכ"ל. - מבואר מזה דמפרש רש"י דעיקר הפירכא לומר דשרצים חמירי מפני שטומאתן במשהו, ובחלב בעי כזית. וזה פלא הלא אין לחלב טומאה כלל. - ונראה דרש"י מפרש כוונת הגמ' דקאמר מה לשרצים טמאים שמטמאין, אין הכוונה על ענין טומאה, אלא הכוונה איסור, וגם האיסור יכונה בשם טמא, מפני שאיסורן הוא כטומאתן. ולכן נקרא האיסור בשם טמא, וההבדל בין שרצים לחלב לענין השיעור, שזה בכעדשה וזה בכזית, - ובאמת פירש"י מדויק היטב דאם נפרש דהכוונה לטומאה ממש, א"כ למה פריך משרצים טמאים, כיון שכבר פריך לה פירכא זו דשאני חלב שאין לה טומאה, להכי פירש"י דכוונת הש"ס לא מטומאה, אלא הפירכא מהאיסור, ופריך לה דשרצים חמירי מפני חומד השיעור. שאיסורן בכעדשה. -והא דפריך לקמן משרצים טהורין, ומשני ג"כ משום שאיסורן במשהו,-דלפי פירושו פירכא זו נכלל בהא דשרצים טמאין, - אמנם הדבר נכון, והיינו משום דעיקר הדין דשרצים טהורים במשהו, נלמד משרצים טמאים, והמקשן לא ידע דשרצים טהורים ג"כ שיעורן לאיסור במשהו. להכי פריך משרצים טהורים, ומחדש הש"ס