נזר הקודש - זבחים קפא

אמנם יש להעיר דבשלמא לאוקימתא בתחיבה לבית הבליעה ע"י אחר, בזה שפיר כתבו התוס' דסתמא דמלתא לא מיירי הקרא באופן זה, - אבל לאידך גיסא לומר דמיירי הקרא שאכל כביצה בב"א, בזה יש לנו לומר דע"כ סתמא דמלתא אין אדם אוכל אכילה בשיעור הזה, אדרבה סתם אכילה הוא בכזית, שזהו פחות מכשיעור לקבלת טומאה, וכמו שכתבנו, -וא"כ קשה כדלעיל, - ונראה לומר דלכו"ע נפסל האוכל, מטעם דכיון דקדשים נפסלים בהיסח הדעת, והיינו דבעינן שמירה בקדשים, והכא בטמא שאכל את הקודש, אין לך היסח הדעת גדול מזה.- ולא מיבעי' למ"ד היסח הדעת פסול הגוף, דפשיטא דיש בזה פסול היסח הדעת, אלא אפי' למ"ד היסח הדעת פסול טומאה, גם כן מודה דבחסרון שמירה יש בזה פסול וזהו סברת חכמים הכא במשנה בטמא שאכל את הטהור, דמטמא בנגיעה, היינו מטמא לאו דוקא אלא פסול מטעם חסרון שמירה מטומאה. תוס' ד''ה עזרה מנלן, ופי' בקונטרס דקא מחייבי :

לי' עלה חטאת שאין חטאת באה אלא על לאו וכרת כדתנן הפסח והמילה מצות עשה, ואין חייבין עליהן חטאת, במס' כריתות, וקשה לפירושו דבריש אלו הן הלוקין משמע דקרבן לא בעי אזהרה וכו' יעוי"ש ובאמת דברי רש"י תמוהין הרבה דגם מסברא אית לן לומר דלא בעינן אזהרה לקרבן, וזהו כי ע"י הקרבן נתכפר כפרת עונש הכרת שעליו,- וא''כ מסתבר דלא בעינן אזהרה במה שאדם מתכפר בו, - ונראה בסברת דש"י דהנה באיסור שחיטה והקרבה דחוץ שתים יש בה, היינו כי בכל קרבן יש מצות עשה להקריבו בבית הבחירה, וגם ל"ת להקריבו חוץ לעזרה, ומבואר בגמ' וברמב"ם פרי"ח ממעה"ק, והנה כמו כן בששוחט חוץ לעזרה, יש בזה שתים, ביטול העשה, ועבירה דל"ת, - והנה עיקר חיוב כרת בשחו"ח, יש לומר דעיקר החיוב הוא מפני ביטול העשה דהקרבת הקרבן, היינו דבמעשיו יבוטל הקרבה מקרבן זה, - רק בעינן שתהי' ביטול העשה דהקרבת הקרבן בהאופנים שגדרה התודה, היינו שתהי' על ידי שחיטה, ולא ע"י נחירה והריגה, וגם בהעלאה שהוא ביטול הקרבה ע"י מעשה שהוא כעין פנים, נמצא דהחיוב כרת והקרבן על ביטול העשה בא ולכן שפיר יש לומד דאעפ"י דלא בעינן אזהרה לקרבן, זהו דוקא באופן שהחיוב הוא על הל"ת, משא"כ הכא שעיקר החיוב מפני ביטול העשה דהקרבת קרבן הזה, ולזה בעינן אזהרה, - זהו סברת רש"י. גמ' בשלמא העלאה [לפי גירסת השיטמ"ק] כתיב . עונש וכתיב אזהרה וכו' דכתיב השמר לך פן תעלה עולותיך וכי הא דא"ר אבין א"ר אלעזר כ"מ שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וכו'- ויש לעיין בהא דחשיב התנא בריש כריתות פסח ומילה . במ"ע ואין בהם ל"ת, ומטעם זה אינם בחיוב קרבן, וקשה לשיטת הרמב"ם דהשמר דעשה ג"כ ל"ת, והוא בהא דכתב הרמב"ם בפר"א מביה"ח ה"ב וז"ל שמירה זו מצותה כל הלילה וכו' ואם בטלו שמירה זו עברו בל"ת שנא' ושמרתם את משמרת הקודש.הרי חזינן דאע"ג דושמרתם מ"ע הוא, ומ"מ האי השמר הוא ל"ת, - וזהו כר' יוחנן דסבר בעירובין צ"ו דהשמר דעשה לאו הוא, וכן הוא דעת התוס' ר"ה ו' ד"ה תשמרו, שכתבו דלר"י השמר דעשה ג"כ לאו הוא,- ולפ"ז תיקשה הא מצינו במ"ע דמילה דאמרה תורה ושמרתם את בריתו, וא"כ הרי נאמרה ל"ת במ"ע דמילה וא"כ מדוע אין בה קרבן בביטולה. - עוד תמוה דבסוגיא דעירובין צ"ו דפריך שם לרע"ק דסבר ו דהשמר דפסח הוי לאו מהמשנה דכריתות, ומדוע לא פריך שם הסוגיא מהא דמילה, וקושיא זו האחרונה מצאתי בחת"ס או"ח סי' רנ"א וכתב דשמירה דמילה הוא רק על מילת הבנים, ובמילת הבנים בלא"ה אינו בקרבן מפני שאין בהם קרבן, ועל מילת עצמו אין לאו, עכת"ד. אמנם דבריו תמוהין דזהו נגד פשטות הסוגיא דע"ז כ"ז דאיתא שם א"ב ישראל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו למ"ד ואתה את בריתי תשמור איכא, וקשה הא זה תלוי בתנאי דאם מל את בניו, כיון דשמירה על מילת הבנים קאי.-וכן משמע בירושלמי שבת פרי"ט ה"ב דשמירה על מילת עצמו קאי, דאיתא שם למעט ישראל ערל ממצות מילה לימול מהא דכתיב ואתה את בריתי תשמור, ובביאורי הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רס"ד סק"ט הביא בשם בעה"ע דמומר לערלות דינו כנכרי לענין מילה מהא דכתיב ואתה את בריתי תשמור, וכן כתב הגר"א ז"ל שם סקי"א דעבד כשר למול לכו"ע יעוי"ש, אעפ"י שאינו בחיוב מצוה דלמול הבנים, ומכל זה נראה דשמירה על מילת עצמו קאי, וא"כ הדקל"ד. ונראה דהנה ביסוד מצוה דמילה שתים מצינו, א. מצד עצמותה, ב. מצד איכותה, ביאור הדברים כי מלבד עצם המצוה במצות מילה, עוד יש בזה מצד המכשיר, כי ע"י מצות מילה יוכשר האדם לקבל עול תורה ומצות, ומצינו אשר לפעמים באה המצוה רק בתור מכשיר גרידא, כמו הא דגר הבא להתגייר דלא הוי גר בלא מילה, והמילה אצלו הוי רק בתורת מכשיר גרידא, דהרי ליתא הכא בתור מצוה כיון דאינו מצוה למול, כמו שאינו מצוה להתגייר, נמצא דהמילה אינה אלא בתורת מכשיר,- ולפ"ז גם בבת ישראל שנולד בקדושת ישראל, והמילה היא בתורת מצוה מצד עצמותה, מ"מ ע"כ יש בה גם מצד המכשיר, - דע"כ פעולת המכשיר להיכן הלכה, - ובזה שכתבנו יבואר לנכון הקושיא שכתבנו בהמשנה דכריתות, דחשיב מילה רק למ"ע, והיינו משום דבמצות מילה יש בה שתי מצות, מצד עצמותה, וגם מצד איכותה, שהוא כח המכשיר שיש בה לקבלת עול תורה ומצות, וזהו ענין ברית האמור במילה, היינו כח המכשיר, שע"ז הוא אגוד ומקושר לשמירת הדת, ואמרה תורה לשמור את ההתקשרות, דהיינו