נזר הקודש - זבחים קפ

פעולת החיבור להיות טמא. אבל לא הוי כנוגע בהטומאה עצמה. רק כנוגע בהאוכל שנגע בהטומאה. ונפק"מ דבאופן זה לא הוי רק שני לטומאה. וזהו שבעי הש"ס הכא, ולשיטת הרמב"ם הוי בעי' דלא איפשטא, ולשיטת הראב"ד הדין ברור דהאוכל שמצד השני להמים הוי שני לטומאה, וכבר ביארנו בזה בספרנו "דברי סופרים" סי' ב', - והנה לשיטת הראב"ד יש ליישב קושיית התוס' פסחים ט"ו דהקשו למ"ד אין אוכל מטעם אוכל כיוצא בו, היאך משכחת שלישי בקודש מה"ת. יעוי"ש, - ולשיטת הראב"ד משכח"ל באופן זה שהיו שני האוכלים מחוברים בחיבור המים והאוכל שמצד זה שקיבל טומאה מראשון לטומאה, דהיינו מהכלי שנטמא באב הטומאה, - והחיבור המים שבין שני האוכלין עושה אותם גוף אחד לענין הנגיעה, לקבל טומאה, אבל לא נעשים גוף אחד ממש להיות שני כמו האוכל שנגע בהכלי, רק הוי שלישי לטומאה. וא"כ שפיר משכחת שלישי בקודש מן התורה. - אבל תמוה לפ"ז הא דדרש רבי עקיבא בסוטה כ"ז וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו לימד על ככר שני שעושה שלישי בחולין יעוי"ש, וקשה דלמא מיירי הקרא באופן שהככר שבתוך התנור מחובר להככר שמחוץ לתנור ע"י משקה המחברם, ונעשים גוף אחד לקבלת הטומאה, ולענין דיני הטומאה הוי שלישי כדיני של הראב"ד, וא"כ אין ללמוד מזה דשני עושה שלישי בחולין, בלעדי חיבור משקין המחברם בשעת קבלת הטומאה, וצ"ע,- ומצאתי בספר פאר הלכה שהעיר בזה, - אך אפשר לומר דלא שייך הכא "יטמא" שדרשו מזה שפירושו לטמא אחרים. ובאופן שהיתה קבלת הטומאה בחיבור המשקה דהדין בזה דהמשקה עשאם לשני האוכלין כגוף אחד לקבלת הטומאה. א"כ נקרא זה שהיתה הקבלת הטומאה שלו מצד עצמו, ולא שייך הכא יטמא שפירושו לטמא אחרים. היינו שהשני יעשה שלישי בדבר עצם נתינת הטומאה. ושפיר דריש ר"ע דככר שני עושה שלישי בחולין, אף בלעדי צירוף משקה המחברם. תוד"ה חיבורי בדבר חיבור אדם שאינו חיבור, הובא תוספתא אתרוג שנפרץ ותחבו בכוש או בקיסם אינו חיבור שאין חיבורי אדם חיבור יעו"ש - מזה יש ללמוד דבניטל פטמתו של האתרוג דלא מהני התחברות ע"י מחט או קוץ. מפני שחיבור אדם לא הוי חיבור. והרי זה אתרוג חסר ממש, וזה מכבר השנתי על הבי"ע, הובא בשע"ת להכשיר בזה, ובאמת מבואר להדיא בדברי התוס' עפ"י דברי התוספתא דפסול. פרק שלשה עשר. דף ק"ו במשנה השוחט והמעלה בחוץ חייב על השחיטה ועל העלאה וכו' ואעפ"י שכבר פסול הקרבן במעשה השחיטה דלחוץ, וא"כ שוב אינו מתקבל בפנים, עכ"ז כיון שאין כאן פסול אחר לבד מאיסור חוץ, ועל איסור זה חייבה תורה, דמה לי אם חד פסולא דחוץ, ומה לי תרי פסולי דחוץ, וכמו שכתב הראב"ד בפרי"ח ממעה"ק הי"ז. - זהו סברת הת"ק, וכן פסק הרמב"ם שם בה"ה, - אמנם באופן התערבות שאר פסול, בזה סבר הרמב"ם דפטור משום חוץ, ולא מהני רק בשהי' שעה"כ, ובאופן שגם אם עלה לא ירד. - כמבואר פרי"ט ממעה"ק ה"ו, - וזהו הכל כשיטת הת"ק בהמשנה. ובדבר השחיטה בחוץ גם בלילה חייב, כיון שזה כשר בשחיטה דחולין בחוץ, כמבואר ברמב"ם פרי"ח ממעה"ק הי"ז. - ובאמת יש ללמוד דין זה מהא דשחיטת עוף קדשים בחוץ, ורחמנא רביי' בהדיא מאו אשר ישחט, כמבואר לקמן קי"א במשנה, ועל המליקה בעוף קדשים פטור בחוץ, והיינו דמשגיחין על הפעולה כפי המקום, - ורק בהעלאה בחוץ מזה הקרבן שנשחט בלילה אם חייב בהעלאה דלילה, פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד שם, דהרמב"ם סבר דגם בזה חייב. והראב"ד סבר בזה דפטור, וסברת הראב"ד דכיון דיש בזה כאן פסול אחר מעורב, דהיינו פסול לילה, לכן אין כאן חיוב הקרבה דחוץ. והנה משמע דוקא באופן זה דשחט בלילה, וגם העלה בלילה פטור להראב"ד, אבל באופן ששחט בחוץ ביום אז גם הראב"ד מודה דחייב משום העלאה דלילה, וזה תמוה מאד דאם יש לפטרו בשביל הקרבה דלילה, דאז גם באופן שהשחיטה היתה ביום, יש לפטרו, - דהלא יש בזה התערובות פסול אחר, מלבד מפסול דחוץ, דהיינו ההעלאה דלילה. - והרמב"ם דנקט תרתי אפשר דלרבותא דלחיוב כתב כן. עוד תמוהני טובא מדוע לא יתחייב בהעלאה דלילה כיון דלילה זמן העלאה הוא, דהרי אברים ופדרים כשרין כל הלילה, - ודוקא זריקה הוא ביום, והי' להם לרבותינו למינקט זריקה, וצע"ג. שם במשנה כיון שנגע בו טימאוהו והנה והנה לשיטת התוס' שבת צ"א, ועוד פוסקים, דסברי דבאוכלין גם לקבלת עצמן לטומאה בעינן שיעור אוכל לקבלת טומאה, דהיינו כביצה. שפיר משכחת לטמא שאכל קודש בפחות מכשיעור בב"א, - ולא נטמא האוכל, ולכאורה מכאן ראי' לשיטת הפוסקים דסברי דאוכלין מקבלין טומאה אף בכ"ש, - והנה אפשר לומר כיון דבלא"ה משכחת לה טהרה, באופן כשתחב לו חברו בבית הבליעה, כמו שכתבו התוס' הכא ד"ה כיון שנגע כו', והתנא מוקים להקרא באופן ההווה, ואורחא דמלתא, כמבואר בתוס'. אמנם