נזר הקודש - זבחים קעט

ג"כ דנעשו מוכשרין ברגע האחרונה שנקרשו המשקין ונעשו אוכל, וכמו דאמרינן דהוי נגיעה במשקין טמאים שנעשים אוכל, כן אית לן לומר ג"כ במשקין טהורים שנעשו אוכל דהאוכל הרי הוא מוכשר בנגיעה דאוכלין במשקין, דהרי מבואר במשנה להדיא דהאוכל לא צריך הכשר כמו שביארנו. כ אמנם לפ"ז תיקשה הא דכתב הרמב"ם שם בפר"ב דטו"א דהרוטב והגריסין שקרשו צריכין מחשבה לאוכלין יעוי"ש ולפי דברינו תיקשה דכיון דכל עיקר ההכשר בא בנגיעה מהמים, וזה הי' ברגע הפרדו ונעשו ממשקה אוכלין, וזה הי' קודם המחשבה שחשבו הבעלים עליהם לאוכלין, וא"כ לא הי' עליהם תורת אוכלין. ולפ"ז תיקשה מה מועיל ההכשר שהיתה קודם שנעשה אוכל, וע"כ צריך לומר דק דשאני התם במשקין כיון דמעיקרא היו בסוג מקבלי טומאה, להכי שפיר מועיל ההכשר דמעיקרא, כיון שמעולם המה בני מקבלי טומאה, משא"כ בהא דעולשין וחלב בכפרים דמעיקרא לאו בני מקבלי טומאה והכשר נינהו, להכי לא מועיל ההכשר דמעיקרא על לאחר זמן שנעשו אוכלין. כא ולפ"ז שלשה חילוקים יש בזה, אם מעיקרא לא הי' בסוג אוכלי אדם אז לכו"ע לא מהני ההכשר דמעיקרא על לאחר זמן, ואם גם מעיקרא הי' בסוג מקבלי טומאה, ורק נעשה פנים חדשות אז לא בעינן הכשר שני, ואם בעיקרן המה בני קבלת טומאה ורק בשביל מה שהבעלים ביטלו אותן לשעה מתורת אוכלין בזה הוי בעי' בירושלמי פר"ק דסוכה ולא איפשטא, ולפלא על הרמב"ם שלא כתב האי בעי' דהירושלמי בהלכותיו, וגם מצינו שהתוס' בנדה נ' ד"ה שזרען מסופק להם הדין אם מועיל הכשר באוכל אדם כשהוכשר לבהמה, - ולפי דברינו מבואר הדין בירושלמי דסוכה, ואולי יש לחלק דגרע טפי בשהיתה ההכשר לבהמה, וצ"ע, - אבל בעיקר הדברים נראה כמו שביארנו. כב גמ' כי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא צריכין הכשר טומאה ממקום אחר, - עי' פירש"י, - מבואר מזה דכל מי שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ הכשר ממקום אחר, וממילא אין הבדל בין פרים הנשרפים לנבלת עוף טהור, ובשניהם א"צ הכשר טומאה ממקום אחר, ומזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם בפר"ג מאבוה"ט שכתב דנבלת עוף טהור דלא בעי הכשר, מטעם דסופו לטמא טו"ח, ובפרים הנשרפים אעפ"י שג"כ סופו לטמא טו"ח כתב דבעינן הכשר, - וכבר עמדו בזה הגו"כ. - וראיתי שהחכם צבי בסי' ק"ז כתב דלהכי בעינן בפרים הנשרפים הכשר מפני כי במחשבתו שחושב לאכילה הרי ממילא לא הוי סופו לטמא טומאה חמורה, דבשלמא בנבלת עו"ט הנה באכילה גופא תבוא הטומאה החמורה,. דדוקא ע"י אכילה מטמא בבית הבליעה, ולהכי לא בעי הכשר, משא"כ בפרים הנשרפים דדוקא ע"י שריפתן יבואו לידי טו"ת, אבל אם יאכלם לא יבואו לטומאה חמורה, להכי המחשבה לאכילה מפקיע מדי טו"ח, ובעינן הכשר, היינו שיגע הבשר בדבר טמא, והא דלא בעינן הכשר מים ג"כ הוא מפני שחיבת הקודש מכשרתם, ולהכי בעינן הכשר שרץ גרידא, עכת"ד. - והנה יש להבין דהלא נחזה אנן באבר מן החי דג"כ טומאתו לא תליא באכילה דוקא, ואדרבה עיקר טומאתו בנגיעה, ואילו אם אחד יתחוב לחברו בבית בליעתו בלעדי נגיעה אבר מן החי דודאי טהור האי גברא מטעם דעיקר טומאה של אבר מה"ח הוא בנגיעה ודומה ממש לפרים הנשרפים דג"כ טומאתן לא ע"י ידי אכילה באה, וחזינן דכתב הרמב"ם בבשר של האבר מן החי דלא צריך שום הכשר מפני שסופו לטמא טו"ח, היינו שיטמא בנגיעתו כנבלה אעפ"י שג"כ אינו דומה לנבלת עוף הטהור, דהרי הכא באבמה"ח לפעמים ע"י אכילתו לא יתטמא כגון אם יאכל ע"י תחיבה לביה"ב, - ויש לפרש בביאורו דכוונתו דבפרים הנשרפים לפי מחשבתו שחשב לאכלם בהכרח לא תבוא לטומאה חמורה אם יתקיים מחשבתו אם יאכלם, כיון דעיקר טומאתם ע"י שרפה באה, משא"כ אבמה"ח גם במחשבה לאכילה אינו בהכרח שלא תבוא לטומאה חמורה, דהרי שפיר מתאכיל על ידי נגיעה ג"כ להכי לא נתבטלה הא דסופו לטמא טו"ח בשביל מחשבתו שחשב לאכילה. כג ובעיקר דברי הרמב"ם נראה לפי מה שמבואר בירושלמי פר"ו דיומא דמחלק שם בין נבלת עוף טהור לפרים הנשרפים, דנבלת עוף הטהור הוי סופו לטמא טומאה חמורה כיון דאין הטומאה בשום דבר, משא"כ פרים הנשרפים דטומאתן תליא במחיצות דוקא יעוי"ש,- הרי מבואר להדיא בירושלמי דמחלק בין נבלת עוה"ט לפריהנ"ש, וזהו כשיטת הרמב"ם, ואם בשביל מה שמבואר בש"ס דילן דאין חילוק והבדל ביניהם, ע"כ צריך לומר דסברת ש"ס דילן דסברי דהמחיצות לא נחשב לדבר המפסיק, אשר בשביל זה לא יהי' נחשב לסופו לטמא טומאה חמורה, מטעם כיון דסופו לצאת חובה, - כמבואר סברא זו לעיל פ"ט בהא דסופו לצאת. - והירושלמי ע"כ לא סבר סברא זו דסופו לצאת, להכי חשיבה הפסק המחיצה אשר בעבור זה לא הוי עדיין סופו לטמא טומאה חמורה, והרמב"ם בפרי"ט מה' פסוה"מ ה"ג פוסק להדיא דספק הוי אם אמרינן הא דסופו לצאת, יעוי"ש, ולפ"ז לא הוי בבירור סופו לטמא טומאה חמורה, וא"כ הוי ספק הכשר, ושפיר כתב דבעינן הכשר טומאה. ע"ב בעי מיני' וכו' חבורי אוכלין ע"י משקין וכו' ומבואר בכס"מ בפרי"א מאבוה"ט ה"ו דהספק אם החבורי משקין מחברם לעשותם גוף אחד ממש, והנגיעה אשר מצד זה להמים יהי' כנגע גם באוכל שמצד השני. - א"ד שהמשקה אינו עושה אותם פעולת