נזר הקודש - זבחים קעח

כדי להעלות ארוכה בחי, - וא"כ הרי חסר שיעור בשר הראוי להשלמת האבר. - דמה לי אם חסר שיעור בשר בכמותו, באופן שאין בו כדי להעלות ארוכה בחי. ומה לי אם חסר באיכותו באופן שאין בו כדי להעלות ארוכה בחי. - כן נראה לבאר כוונת הרמב"ם ושיטתו בזה. טז ויש לעיין בעיקר האי דצריך הבשר הכשר, ומדוע לא הוי הבשר יד לטומאה, וכבר נטמא בתורת ידות, וטמא אפילו לר"ע. - ופשיטא שיש יד לאבמה"ח, - ואפשר שאין סברא לומר דהאוכל יהי' יד לעצמות וגידין, - ואפשר לומר גם כן דבטל תורת יד לאחר שנחתך, ובעינן לדון בתורת מגע טומאה. - וצ"ע. בדין אם מהני הכשר קודם מחשבה דלאכילה. יז הנה מבואר בחולין קכ"ח בברייתא אמר ר' יהודה כך הי' ר"ע שונה חלב שחוטה בכפרים צריך מחשבה ואין צריך הכשר שכבר הוכשר בשחיטה, אמרתי לפניו למדתנו רבינו עולשין שלקטן והדיחן לבהמה ונמלך עליהן לאדם צריכות הכשר שני חזר ר"ע להיות שונה כרבי יהודה יעוי"ש, הרי מבואר דאוכל הנעשה עפ"י המחשבה צריך הכשר ולא סגי בהכשר שהוכשר מעיקרא טרם נעשה אוכל, וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מטו"א ה"ג שכתב עולשין שלקטן לבהמתו ונמלך עליהם לאדם אינן מקבלין טומאה עד שיוכשרו הכשר שני יעוי"ש, ולפ"ז יש לתמוה בדברי הירושלמי פר"ק דסוכה ה"ו וז"ל חיננא ב"ר שלמי' בשם רב קצר לסכך אין להם ידות קצר לסכך וחישב עליהן למאכל בא במחשבה וכו' מה אנן קיימין קצר לסכך והוכשרו ואמר לכשיעשו מצוותן אחזירן לגורן צריכין הכשר פעם שניי' או כבר הכשירן בידים וכו' יעוי"ש, ותמוה דמאי בעי הא מבואר בהדיא בדברי התנאים דבכה"ג צריכין הכשר פעם שניי', וכמו דלא מהני ההכשר להעולשין בהיותן עומדין למאכל בהמה, כן לא תועיל ההכשר להני ידות בהיותן סכך להיות מועיל לאחר זמן בהיותן ידות לאוכלין. יח ויש לחלק ולומר דלא דמי לעולשין דהתם הני עולשין בעיקרן המה מאכל בהמה, ולולא המחשבה שחשב לאוכלן לא היו נכנסים בתור מאכל דמאכל בהמה לאו מאכל הוא, וההדחה שהיתה בשעה שהיו עומדים למאכל בהמה לא מהני למאכל אדם, וכמו כן בחלב בכפרים לא הוי בתורת אוכלין בסתמא ולהכי כשנעשה אוכל צריך הכשר חדש, משא"כ בהא דהקוצר לסכך דמצד עיקרן המה ידות להאוכלין כיון שבאמת יש בשיבלין אוכלין גמורים, פירות תבואה. ורק הקצירה לסכך מבטלן מתורת ידות האוכל, נמצא דעיקרן עומדין המה להיות ידות, ורק בשביל המחשבה נתבטלו מתורת ידות דאוכלין, דהיינו במה שמבטל גם את האוכלין, להכי בזה מצא הירושלמי לחקור דאולי באופן הזה שעיקרן המה ידות לאוכלין, אולי מועיל בזה ההכשר דמעיקרא בהיותן סכך, ולא איפשטא בעי' זו, והביאור בזה דבהא דעולשין הרי המה כפנים חדשות דמעיקרא בשעת הדחה לא היו בתורת מאכל ועכשיו נעשו מאכל, להכי צריכין הכשר שני, משא"כ בידות דסכך דבהם ליתא פנים חדשות, דהרי בעיקרן המה ידות לאוכלין להכי לא צריכין להכשר שני, וזהו הביאור בהאי בעי' דהירושלמי שם, ומטעם זה לא דמי ג"כ להא דאיתא בש"ס דילן בבשר הפורש מאבמה"ח דצריך הכשר ולא סגי לן בההכשר דמעיקרא במה שהי' סופו לטמא טומאה חמורה, דגם זה הוי כהכשר ומבואר בגמ' הטעם משום דמעשה עץ שימש, ופירשו רש"י והתו' והראב"ד משום דהבשר לא שימש בתורת אוכל אלא בתורת עץ ולא הוי עליו תורת אוכל, הרי חזינן דלא מהני ההכשר שהוכשר בשעה שהי' עץ להיות מוכשר אח"כ כשנעשה אוכל, וא"כ תקשה לכאורה מאי בעי הירושלמי אם מועיל ההכשר קודם שנעשו ידות לאוכלין לאחר שנעשו אוכלין, והיינו ג"כ כמו שכתבנו דשאני התם בהני ידות דעיקרן המה ידות של אוכלין, ואין להקשות מדוע תועיל הכשר מים להבשר של האבמה"ח בעודו במחובר, בהא דמוקים הסוגיא דמיירי בשהוכשר קודם שנחתך. דליתא דע"כ מיירי שהוכשר אחר מחשבתו שחשב לאוכלן, ובזה שפיר מועיל ההכשר. יט ולפ"ז יש לחקור אוכל שבא מכח משקה שדין אוכל עליו אם בעי הכשר מים, אם אמרינן שדינו כמו מים, ומה מים לא בעי הכשר כן לא בעי האי אוכל הכשר, או דלא אמרינן דפנים חדשות באו לכאן, ולכאורה אית לן לומר דפנים חדשות באו לכאן כמו הא דבשר הפורש מאבמה"ח דבעי הכשר, ובאמת יש להוכיח דלא בעי האוכל הכשר, והוא מהא דתנן בפר"ג דטהרות מ"א הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה. קרשו הרי אלו שניים וכו' ופירשו דלהכי הרי הן שניים יען דהוו כאילו נגעו האוכלים בהמשקין יעוי"ש. ולפ"ז כמו דאמרינן דהוי כאילו נגעו האוכלין בהמשקין לענין עצם קבלת טומאה מהמשקין, כן אמרינן דנעשה האוכל מוכשר מנגיעה זו, דאל"כ תיקשה היאך נעשה האוכל שני וטמא הא עדיין לא הוכשר דהרי עתה הוא נעשה אוכל, וברגע זו לא הוכשר עדיין, וע"כ צריך לומר דהטומאה וההכשר באין כאחת ברגע של נגיעה זו, וכן איתא ברמב"ם פר"ב מטו"א ה"ב יעוי"ש ולא שייך בזה להקשות מדוע לא ליבעי הכשר דהרי הוו פנים חדשות כיון דבאמת הי' הכשר ג"כ כיון דהוי נגיעה אוכל במשקה. וזה עצמו הוי הכשר גמור, וההכשר והטומאה באין כאחת, וממילא אין לחקור גם במשקין טהורים שנעשו אוכל אם צריך האוכל הכשר. מטעם דאית לן לומר ג"כ