נזר הקודש - זבחים קעה

שישנם בכלל שלל מטעם דהוי שלהם להבעלים בלאו פדיון, ולהכי אף לא אמדינן דקדשים קלים הם נכסי הקדש. אמנם מפני שבמומן מתאכלי בלא פדיון הרי הם בתמותן בכלל שללה, ונמעטו מטעם שאינם בהמתך, וכן מבואר בגמ' ובפירוש רש"י, - ויש לעיין מדוע בתמותן לא הוי בכלל קדשי מזבח, ויש בזה הדין דזבח רשעים תועבה. - דאטו מפני שנאכלים בלא פדיון במומם. לא הוי עליהם תורת קרבן, - וממילא גם כשיוממו אסורים, וממילא נפלה זכות זה דאכילה במום גם כן, ואז בגדרי הכשר בדין נבלת עוף טהור. א דף ק"ה ת"ר פרים ופרה וכו' כדתנא דבי ר' ישמאל דתנא דבי ר' ישמעאל על כל זרע זרוע מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר יצאת נבלת עוף טהור שסופה ליטמא טומאה חמורה אין צריכה הכשר וכו' - הביאור בזה דכיון שסופה ליטמא טומאה חמורה, שזהו טומאת בית הבליעה שהוא אב הטומאה בפני עצמה להכי אינה צריכה שום הכשר, לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. וכן קיי"ל להלכה ומזה יש לתמוה על פירש"י חולין קכ"א בהא דתנן החרטום וכו' מיטמאין וכו', ופירש"י אם קבל העוף טומאה מן השרץ יעוי"ש. - ותמוה טובא מהא דפירש"י, דנבלת עוף טהור צריכה הכשר שרץ, וזה היפוך הכלל דכל שסופה ליטמא טומאה חמורה אינה צריכה שום הכשר. ב הנה בעיקר קושיא זו תמה בזה רבינו הגאון בתויו"ט פר"א מ"ב דטהרות, - ובתוס' חדשים מתרץ דמיירי בפחות מכשיעור שאין סופו לטמא טו"ה. - והדוחק מבואר. ועוד דזה לא יספיק לדברי רש"י חולין שם בד"ה נבלת עוף טהור צריכה מחשבה ופירש"י שם ג"כ לקבל טומאת אוכלין מן השרץ, - ושם ע"כ מיירי בכשיעור, מדאין צריך הכשר מטעם שסופו לטמא טו"ה, כמו שם בברייתא בדברי ר' יוסי.-וא"כ ע"כ מיירי בכשיעור, - וא"כ מוכח להדיא דלא כהתוס' חדשים, - ודברי רש"י תמוה טובא. ג ומה שנראה בזה, דהנה מבואר בברייתא בדברי ר' יוסי דלענין טו"א בעי מחשבה, והנה מבואר בנדה נ' ע"ב דמחשבת נכדים הוי מחשבה, בהא דמשני שם בתרנגולת שביבנה, והיינו לנכרים, וכמבואר ברש"י שם, - והנה לגבי נכרים ע"כ ע"י מחשבת אכילה מופקע מהא דסופו לטמא טו"ח, דאין טומאת ביה"ב לנכרים. ד ונראה לחדש עוד דע"כ לא הוי סופו לטמא טו"ח, רק במחשבה דלאכילה והיינו ממילא דינם כשארי קרבנות והיא תמי' עצומה. - וע"כ צריך לומר דבאמת שאני בכור ומעשר משארי קרבנות, והוא, לפי מה שביארנו, דשארי קרבנות עיקרן לגבוה, ואח"כ זוכין הבעלים לאכילה משלחן גבוה, - משא"כ בכור ומעשר שעיקרן להבעלים, ורק דין קדשים נוהג בהן, והזריקה אצלן כדין שחיטה בחולין, - ואפשר שזהו כוונת הראב"ד שכתב ואין כאן זבח רשעים תועבה, שאינן דורון כשארי זבחים, ולא מכפרי שום כפרה, - ואף שכתב זה בבע"מ, אמנם ע"כ גם בתמימין כן הדין, וכמש"נ. בכפרים דסתם נבלת עוף טהור אינו עומד לאכילה, כמבואר במשנה עוקצין פר"ג מ"ג דנבלת עוף טהור בכפרים בעי מחשבה, וא"כ לפ"ז בכפרים לא הוי סתמא בגדר סופו לטמא טו"ח, רק אחרי המחשבה דלאכילה, כיון דלא הוי אוכל קודם המחשבה, והנה גם בכרכים דסתמא עומדת לאכילה, - מ"מ אם המחשבה דלאכילה היתה לנכרים, א"כ אין כאן סופו לטמא טו"ח. ה והנה המשנה דתנן החרטום וכו' דמיירי לענין טו"א דבעי מחשבה לאכילה כמבואר בברייתא. - ולא מסתבר לאוקמי' המשנה במחשבה דישראל לאכילה, דאטו ברשיעי עסקינן, לאוקמי' סתם משנה ברשיעי, - ומסתבר יותר דמיירי במחשבה דנכרים, וא"כ במחשבה דנכרים לא הוי סופו לטמא טו"ח. אף שהגאון ח"צ בסי' ק"ז כתב דלא נגרע ע"י מחשבת נכרי מטעם כי ענין אכילה מביאה לידי טו"ח בישראל יעוי"ש. - אבל דוחק הוא, - ועוד דע"כ הראב"ד לא ס"ל כן.- והנה דעת רש"י ג"כ דמחשבת נכרים מופקע מסופו לטמא טו"ח] וגם משמע מדברי ר' יוסי שם בברייתא דאף בכרכים בעי מחשבה לדין טומאת אוכלין. ויש לזה עיון. ולענין אכילת נכרים ומחשבתו לאכילה ע"כ לא הוי בזה דין סופו לטמא טו"ח - ולזה הוכרח רש"י לפרש דמיירי בנגיעה דשרץ, וכמש"נ, וזה נראה ברור בכוונת רש"י בס"ד. ו כתב הא"ז הגדול סי' תמ"ג וז"ל השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה תאכלנה וכו' ואינה מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות מכאן הי' דן רבינו יואל הלוי זצ"ל על שליא של נבלה או של טרפה שנתבשלה עם בשר כשרה שאינה אוסרת, דהואיל דלא מטמא טו"א משום דלא חשיב אוכל ש"מ פירשא בעלמא היא, אע"ג דע"י מחשבה אית לה טו"א מיהו הואיל ומעיקרא פירשה היא שרי דלא חזיא לאדם ואשכחן בפ"ק דבכורות דף ז' ע"ב דיליף ענין אכילה מענין טומאה דאר"ה עור הבא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת מותר פי' מותר באכילה, א"ל ר"ח לר"ה תניא דמסייע לך עור הבא כנגד