נזר הקודש - זבחים קעד

לומר דכיון דאינו בחיוב עשיי' להכי אינו גם בחיוב עיקר הפסח, דזה ליתא לפי מה שביארנו דעיקר המצוה הוא דבלילה. - וכיון שישנו בחיוב דאח"כ, ממילא ישנו גם בחיוב עשיי', וכמו שכתבנו. דף ק"ג תוד"ה לא מיבעי למ"ד קדשי בדה"ב וכו' ותימא לדידי' אמאי איצטרך קרא דאם שחט קודם פדיי', הא בעינן העמדה והערכה יעוי"ש, - ולכאורה הוי שפיר בהעמדה והערכה בשעה שמפרכסת, כמבואר חולין ל' -וכן הוא דעת הרמב"ם בפר"ה מעירובין הי"ג וע"כ צ"ל דהתוס' סברי הכא כשיטתם בב"ק ע"ו דלאחר שחיטה כשרה שוב לא אמרינן הרי היא כחיה, וכן הוא דעת התוס' חולין פ"ד, וכן הוא דעת הרמב"ן והרשב"א כמבואר שם, והראב"ד שם סבר כשיטת הרמב"ם, נמצא דלשיטת הרמב"ם והראב"ד לא קשה קושי' התוס', דשפיר איתא בהעמדה והערכה, והקושיא היא רק לשיטתם של עצמם. והנה גם לשיטת התוס' לקמן ק"ו ד"ה ואי שכתבו דבקבל הדם לאחר שחיטת סימן אחד, וגם זרקו, דהקרבן כשר, אם גמר אח"כ השחיטה. - אתי שפיר גם הכא, דמיירי שנעשה הקבלה והזריקה והפדיי' טרם גמר השחיטה. דף ק"ד רבי אומר הדם מרצה על האור בפני עצמו וכו' בכדי לבאר הענין נקדים שיטת הרמב"ם בזה. - וכאשר יבואר. א כתב הרמב"ם פר"ג דבכורות ה"י וז"ל בכור שנמצא טרפה אם תמים הוא ונמצא טרפה אחר שהופשט העור ישרף כמו שביארנו בה' פסוה"מ, והבשר יקבר, ואם במומו נשחט, הבשר יקבר ויהנו הכהנים בעורו וכו' יעוי"ש. - ודברי הרמב"ם תמוה טובא, וכאשר כבר הרבה לתמוה בעל התויו"ט בפרי"ב דזבחים מ"ד, - א. על עצם השרפה באופן שנמצאת טרפה, דהלא כיון שמבואר בפר"ט דזבחים מ"ג דטרפה לא הוי פסולו בקודש, וכן מורה גם דין המשנה בפר' התודה, במנחות ע"ה, שחטה ונמצאת טרפה לא קידש הלחם, ומסתברא שכן הדין לענין לישרף, ב. דהנה הכא פסק דהבשר יקבר, ואילו בפר"ב מה' א"מ הי"א פסק נשחטה ונמצאת טרפה, הרי זו תצא לבית השרפה, ג. מדוע ישתנה העור מהבשר, שהבשר בקבורה והעור בשרפה, והתמיהות עצומות, וכאשר הסכים לזה במל"מ שם ובה' א"מ ב וגר ונראה דשני דינים ישנו בדין פסולו בקודש, א. שהדין קודש מביא הפסול, ב. שהקדושה בעצמותה מביא את הפסול, ובזה יבואר לנכון דברי הרמב"ם, דהנה בדין שחטה ונמצאת טרפה בבדיקה בעזרה כמו שפירש"י במנחות, - הנה פסול זה שנמצאת טרפה בעזרה קרינן פסולו בקודש לענין זה שטעון שרפה בקדושה, וגם על זה בא הלימוד כל שבקודש פסול, שריפתו בקודש, והיינו שמפני שע"כ דין קודש מעכבו מלהיות קרב על המזבח, וזהו שדין מיוחד גם בקדשים להיות טרפה פסול למזבח, ולולא שרבתה תורה לפסול, אז הוי אמרינן שקרב למזבח, וכיון שנודע הפסול בקודש, וגם פסול הוא בקודש, להכי בעי שרפה בקודש, - אמנם אין זה ענין להא שהקודש מקבלו שאם עלה לא ירד, דשאני התם דבעינן פסולי קודש. היינו שהקודש הביא את הפסול כמו לן וכדומה, - וכמובן שאין בזה טרפה, דאעפ"י שסיבת הקודש לפסלו, אמנם הפסול לא בא מפאת קודש, ובדין קודש מקבלו שנלמד מכל הנוגע במזבח יקדש, וזה ליתא אלא רק באופן שעצם פסולו בא מסיבת קדושתו. -ואין זה ענין להא דשוחט ונמצאת טרפה דהנסכים לא נתקדשו, - מטעם דשחיטת הזבח באופן שפסול הוא לקרבן, לא פעלה השחיטה קדושה על הנסכים. ג אמנם בזה ישונה בכור משארי קרבנות, לענין פסול טרפות, דהנה בכל הקרבנות לכפרה באו. ומטרת זריקה מטרת עצמן יש בהן. וגם אם אין בשר, זורקין את הדם עבור האימורין, בזה יש מקום לומר דפסול טרפות הוא פסול קדשים, והיינו דשפיר יש מקום לומר דטרפה מותרת לגבוה, אמנם בכור שע"כ כל עיקרו הוא מתנה לכהן. ובדבר ההקרבה להתירו באכילה הוא בא, ויש בהקרבתו מטרת אכילה ומטרת קרבן, ע"כ אין מקום לומר דזריקה יתירנו באכילה לאכול טרפה, וא"כ ע"כ פסול טרפה הכא אינו פסול קודש אלא פסול הדיוט הוא. וממילא אין תורת שרפה על הבשר, ושפיר כתב הרמב"ם דהבשר יקבר, - אמנם כל זה בהבשר, משא"כ בהעוד אשר בלא"ה לאו בת אכילה היא. וכל עיקר העוד הניתרת ע"י הזריקה להנאה הוא בא. - והיינו כי העור הוא ג"כ מטרת הקרבן, וחלק ממנו, ומטרת הקרבן יש בזה ג"כ, והזריקה פועלת עליו במטרת קרבן. נמצא דאם לא הי' טרפה פסול לקודש, ולקרבן היתה הזריקה באה על העור בתורת קדשים ולהתירה בהנאה, וביותר אם אמרינן דהדם מרצה על העור בפני עצמו, והיינו כרבי דסבר כן הכא בסוגיא זו, ומבואר בכסף משנה פרי"ט מה' פסוה"מ ה"ט שכתב וז"ל אם הופשט העור קודם זריקה אין העור נפסל עוד אפי' נפסל הבשר קודם הזריקה, זריקה מרצה על העוד לבדו יעו"ש.- נמצא לפ"ז דהעור הוי קרבן בפני עצמו - ולגבי העור שהוי קרבן בפני עצמו, ממילא הוי לגבי העור פסול טרפות פסול קודש, ודינו בשרפה כשנמצא פסול בעזרה בבדיקה, וזהו דינו של הרמב"ם, וכמש"נ ד ונראה להביא ראי' דע"כ ישונה דין בכור :

משארי קדשים לענין זה דע"כ בכור אעפ"י שגם הוא קרבן לד' - אבל עיקרו לאכילת הבעלים בא, היינו להתירו באכילה, - וזהו מטרת קרבנו - והוא, לשמואל שלהי סנהדרין דמוקי האי דר"ש בתמימין, והיינו דצריך קרא למעט תמימים שאינם בכלל הריגה מטעם שאינם בהמתך, ואעפ''י שישנם