נזר הקודש - זבחים קעג

ט"ו, ב יש לומר דהעיקר היא מצות האכילה דבלילה - ורק תנאי יש בזה דהאכילה תהי' עפ"י האופנים האלה באופן שעשה מצות שחיטה ככתוב. - ונפק"מ לדינא באופן שהי' בר פטור בזמן השחיטה ולערב יהי' בר חיובא כגון שהי' קטן ביום י"ד ולערב יושלם חיוב וכמובן אם אנו סומכים על חזקה דרבא בלא בדיקה] היאך הדין בזה לענין עשיית הפסח, דזה תליא אם אמרינן דהעיקר הוא המצוה דבערב. דאז אפשר דשוחטין עליו ביום, והיינו דכיון דהשחיטה הוא רק למלא את תנאי האכילה שהיא העיקרית. שפיר קרינן לזה בר חיובא, אמנם אם השחיטה היא העיקר של המצוה. אם כן יש לנו להשגיח על זמן השחיטה. ד והנה נראה להחליט דעיקר המצוה הוא דהאכילה דלילה, והעשיי' דביום הוא בגדר מכשיר להאכילה דלילה. - ויש ליישב בזה הא דאמרה תורה בשחיטה למעט קטן, והקשו התוס' בפסחים צ"א ד"ה איש, תימא אמאי איצטרך דהיכן מצינו שקטן חייב במצות וי"ל דאיצטרך לקטן שהגדיל בין הפסחים דסד"א דחייב לעשות פס"ש קמ"ל דשני תשלומין דראשון הוא, יעוי"ש ודבריהם תמוהים טובא, דהכא מיירי למאן דסבר שני רגל בפני עצמו הוא, - ועוד הלא תיקשה למ"ד דקטן שהגדיל בין הפסחים חייב, ועי' במהרש"א, - ובדברינו נראה דהקרא מלמדנו על אופן שהגדיל שנעשה גדול בערב מטעם השנים שלו, או מטעם חזקה דרבא, או בסריס אדם דאזלינן בתר שנים, כמבואר ברמב"ם פר"ב מאישות, - והוי סד"א דיתחייב מטעם דכיון שישנו בחיוב דבלילה, ובזה אמרה תורה למעט קטן מטעם דאיש בעינן בשעת שחיטה, ומדחזינן דאיצטרך קרא לזה, מוכח דע"כ העיקר המצוה בזה הוא האכילה דלעכב. ה והנה לפ"ז יש במצות שחיטת הפסח שני ענינים, א. עצם המצוה. ב. חלק המכשיר על מצות האכילה דלילה. - והנה באנינות דעכ"פ לפ"ז יש מקום לומר דכיון דעיקר המצוה הוא בערב, וכיון שאנינות לילה אינו אלא מדרבנן, א"כ ע"כ יש עליו חיוב פסח דלילה כמו שיש חיוב זה על כל ישראל אשר מחויבים הם ביום בחיוב העתיד דלילה. - ומה יגרע חלקו דאונן עבור חיובו דבשעה שאינו אונן ומובן בסברא כי אין אנינות מגרע חיוב שיהי' מחויב בשעה שהלכה ממנו אנינותו, - נמצא דחיוב דלילה עליו בשלמות. - וכל עיקרן של אנינות הכא בער"פ הוא מפני המצוה דיום, מפני שחסרה לו המצוה דעשיי' שהרי הוא אונן בשעת עשיי'. ו והנה זה ודאי דהא דאמרה תורה דאונן אינו בשילוח קרבן, היינו באופן שההקרבה הוא באנינות, - והנה אם שילוח קרבן עבור ההקרבה בעתיד דלמחר וליומא אוחרא, פשיטא שישנו בשילוח, ומדוע לא, -ולפ"ז באונן דער"פ שפיר ישנו לשילוח כב קרבן עבור המצוה דלילה, באופן שכלתה אנינותו, והיינו אם אנינות לילה דרבנן, וחיוב קרבן עליו, כמו שהחיוב אצל כל ישראל, - ורק מפני חלק העשיי' דיום הוי עיכובא, דהוא חלק המכשיר. ז אמנם ע"כ ישנו גם בחלק המכשיר עבור המצוה דהלילה. דהיינו דכיון דהמכשיר כל עשייתו עבור זמן החיוב. נמצא דכל עשייתו בהכשרו עבור המחויב שאינו באנינות. - אולם זה וראי דהחלק של עצם המצוה דיום זה אסור עבור האונן של ער"פ, מטעם דזה נעשה באנינות ואסור. - אבל כל זה בלכתחילה שאין לנו להקריב מפני החלק המצוה דהעשיי'. אבל בדיעבד אין לנו לאסור בזה, כיון דעכ"פ נעשה בחלק המכשיר עבור בר חיובא עבור השעה שאינה באנינות. ח ובזה יבואר לנכון דברי הרמב"ם עפ"י מסקנת הסוגיא, - דבאופן שמת לו מת אחר חצות, ונתחייב במצות פסח שוב לא אתי אנינות וחיילא. מפני המצות פסח דקדמה, ונדחה דין אנינות לגמרי. ר ומסתפקנא דאפשר דמותר גם באכילת קדשים, - ואף אם אסור באכילת קדשים, מ"מ י"ל דדין אנינות לדין זה דשילוח קרבן, ודאי ליתא. - ביאור הדברים דאינן ליתא בשילוח קרבן משני טעמים. א. מטעם דבעינן שלם, כמבואר בסוגיא, ב. כי פטור הוא גם ממצות, - והנה הכא במצוה דהפסח שני הטעמים ליתנהו, דמטעם שלם, הנה הכא עיקר הקרבן עבור הזמן דלילה. שאז הרי הוא שלם, נמצא שעיקר ההקרבה עבור שלם בא. וכל החלק המכשיר נעשה על איש שלם, ואם בשביל חלק העשיי' דהמצוה דביום, בזה כיון דנתחייב זה טרם בא אנינותו, לכן אמרינן דאתי עשה דעשיית הפסח ומדחי עשה דאנינות. - ואם מת לו מת קודם חצות, וחלה עליו אנינות. הנה אעפ"י שחיוב דלילה לא נפקע בשביל זה, אמנם העשה דעשיי' נדחת מפני האנינות, להכי לא ישחוט, ואם שחטו עליו טובל ואוכל פסחו לערב, והיינו כיון דכל עיקר הקרבן במטרת ההכשר אין בה משום אנינות, ורק חלק העשיי' נגרע, מפני שנעשה בזמן פטור, אבל אין לפסול הקרבן בשביל זה. ט ולפ"ז אין זה שייכות לאנינות דעלמא, דגם הקרבן פסול בדיעבד כשקרב באנינות. - והיינו דהכא אין הקרבן בא באנינות, כמו שכתבנו לעיל, - ומיושב היטב קושיית התוס' שהקשו היאך בא באנינות, - ושפיר מדייק הסוגיא דאנינות לילה דרבנן, משום דאל"כ, דאם אנינות לילה דאורייתא, דאז פשיטא שאינו בר קרבן כלל, וגם פסול בדיעבד כבאנינות דעלמא, ולא שייך כאן לומר גברא דלא חזי מטעם פטור מן המצות, דשאני הכא דמוטל עליו החיוב מצוה דשלא בשעת אנינות. - ובזה לא נפטר מטעם אנינות, כי במה יופקע ממנו החיוב דשלא בזמן אנינות. כיון דע"כ חיוב זה מוטל עליו. ואין לומר