נזר הקודש - זבחים קעב

מאי קאמרה הסוגיא דכהן גדול דינו כרגל, והא ברגל אבלות אסור. וכה"ג נוהג אבלות. - וע"כ דהפירוש בהסוגיא, כמו שכתבנו. ד והנה יש לעיין לפ"ז הא דאיתא שם מצורע מהו שינהוג צרעת ברגל, אמר אביי ת"ש והצרוע לרבות כהן גדול, והא כה"ג דכל השנה כרגל לכו"ע דמי. - וקשה הא שאני כה"ג דנוהג אבלות, משא"כ רגל שאינו נוהג אבלות, וגם איכא מצות שמחה, וא"כ שפיר אפשר ' לומר שאינו נוהג דין מצורע ברגל, -אמנם נראה דכוונת הסוגיא דכהן גדול לענין פריעה ופרימה כל השנה כרגל, מפני שמצווה על זה. והרי הוא לדין זה בדמיונו רגל לדידן מטעם המצוה של שמחה שישנו ברגל. ופשיט אביי דכמו שרבתה תורה לענין מצורע שכה"ג מצורע מחויב בתגלחת אעפ"י שזה היפוך מה שמוזהר בפריעה ופרימה. - כן יש ללמוד גם לדידן ברגל דאעפ"י דיש מצוה של שמחה. מ"מ עשה דמצורע עדיפא ומדחה שמחת הרגל כמו שמדחה לכה"ג פו"פ. ה ובזה יש ליישב קושיית התוס' שם ד"ה והא כה"ג שכתבו וז''ל משמע דאם אין מנודה נוהג נידוי ברגל פ"פ כה"ג אינו נוהג נידוי כלל. וקשה הא כה"ג דן ודנין אותו ואי לא ציית לא משמתינן לי' וכו' יעוי"ש,-ולפי מה שכתבנו אפשר לומר דאעפ"י שנפשט לענין מצורע שכמו שכה"ג נוהג צרעתו בכל השנה, דכמו כן כל אדם נוהג צרעתו ברגל, זהו דוקא שאנו לומדים כל אדם מכה"ג, והיינו דכמו שחזינן שכה"ג נוהג בתגלחת ומבטל מצות פריעה ופרימה שזה אצלו כרגל, - אמנם אין לומר להיפוך דכמו שאין אדם נוהג נידוי ברגל, כן גם הכה"ג לא ינהוג נידוי כל השנה כולה, -זהו אינו מוכרח דאיכא למימר דשאני רגל דמצות שמחה מעכבת, וזה ליתא בכה"ג - עכ"פ מבואר דאין מכאן הכרע לומר דאין אוכלים קדשים באנינות ברגל. באופן שבא באחרונה, בתוך הרגל. אבל עצם הדין דכה"ג משלח קרבנותיו באנינות, תמוה הלא כיון שחסר אצלו פרט דהשמחה, ואנן בעינן שילוח הקרבן שתהי' בזמן שהוא שלם וצריך עיון, בדין אונן לענין פסח. א כתב הרמב"ם בפר"ו מק"פ ה"ט וז"ל האונן ראוי לאכול הפסח לערב, מפני שאנינות לילה מדבריהם לא העמידו דבריהם במקום כרת בדבר זה אלא שוחטין עליו וטובל ואח"כ אוכלו וכו' בד"א שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בק"פ, אבל אם מת לו המת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני, ואם שחטו עליו וזרקו הדם טובל ואוכל לערב עכ"ל ומקור הדינים מבואר בסוגיא זו דזבחים ק' ועי' בכס"מ.-והנה יש לעיין טובא בהאי פסקא. א. בהא דפסק דאם עבר ושחט לאחר שחל עליו האנינות דהיינו באופן שמת לו מת קודם חצות, דבדיעבד הקרבן כשר ומרצה, ותמוה דהלא כיון שפסק הרמב"ם דאונן ואבל אין משלחין קרבנותיהם, ומבואר בפר"ב מביא"מ הי"א דגם בדיעבד אינו מרצה, דכתב שם וז"ל האבל אינו משלח קרבנותיו וכו' אבל המנודה יש בו ספק אם אינו משלח לפיכך אם הקריבו עליו נרצה יעוי"ש. - מבואר מזה דדוקא במנודה דרך מספק אינו מביא להכי הורצה בדיעבד, אבל אבל ואונן דהדין ברור אצלם דאינם בהבאת קרבנם, לכן גם בדיעבד לא הורצה, וא"כ מדוע הכא הק"פ כשר בדיעבד כש כששחטו עליו. ב. גם באופן שמת לו מת אחר חצות דאף שחל עליו חיוב ק"פ, מ"מ קשה היאך מביא ק"פ באנינות כיון שעכ"פ אונן הוא, וכבר הקשו בזה התוס' לעיל צ"ט יעוי"ש. ג. קשה טובא הלא קיי"ל דאונן פטור מן המצות, וא"כ היאך מחויב הוא בפסח, כיון דפטור הוא מכל מצות שבתורה. - וביותר לשיטת התוס' ברכות פר"ג בשם הירושלמי דאינו רשאי לעשות שום מצוה, ומבואר בהרא"ש שם בשם הר"י וגם דעתו דע"כ הוי אונן גברא דלא חזי למצוה ושייך בו גם דחוי, והוא בדמיון להא דחגר ביום הראשון וכו' כמבואר שם, נמצא דכל עיקר האי דינא תמוה. ב ונראה דהנה במצות פסח מצינו שתי מצות, א. מצוה דשחיטת הפסח הפסח בי"ד, והיא מצות עשה. ב. מצוה דאכילת הפסח בליל חמשה עשר. - והנה באמת שתי המצות כרוכים זה בזה, דליתא מצוה דשחיטה בלא מצוה דאכילה, דהיינו דמי שאינו באכילה, אינו בשחיטה, וכן מי שאינו בשחיטה אינו באכילה, והנה אף שתלוי זב"ז, מ"מ מצינו דאמרה תורה דהם שתי מצות, כמו שמבואר בספר המצות, ובפר"א מק"פ ה"א, והיינו דשחיטת הפסח אינו דומה לשחיטת שארי קרבנות כמו חטאת ואשם וכדומה, דהתם כל ענין הקרבן ועבודתו אחד הוא, אמנם שונה מצות פסח דחלקן התורה לשתי מצות מיוחדות, - והיינו דשתי המצות מיוחדות, גם בזמנים חלוקים, דהשחיטה הוא ביום, והאכילה הוא בלילה, ובזה יובדל מצות ק"פ משארי קרבנות, דבכל הקרבנות העשיי' והאכילה ביום זבחו, והלילה הוא רק להשלמה ליום, משא"כ מצות פסח דהאכילה בלילה דוקא, ואסור לאכול הפסח ביום, וגם אם אוכל אינו מקיים שום מצוה ג ויש לעיין דהנה זה ודאי דשתי המצות המה בתור סיבה ומסובב. וא"כ יש להסתפק איזו היא הסיבה, ואיזו המסובב, דהיינו דיש לפרש בשני אופנים, א. יש לומר דדוקא דעיקר המצוה היא השחיטה שבי"ד. והמסובב היא מצות האכילה דליל