נזר הקודש - זבחים קעא

ואם לא עשה סדר המכשיר ככתוב, ממילא יש פסול ולא שייך לומר דחיי', מטעם כיון שעכ"פ אין זה סדר המכשיר, אמנם לאחר שהוכשר הקרבן לא שייך זה, וביותר כאשר יבואר. הנה באכילת קדשים באנינות שתים יש בזה. א. מצד ייחוסה. ב. מצד האיסור. ביאור הדברים כי שני לימודים יש לנו לאנינות שאסורה בקדשים, א. ילפינן מהא דאמרה תורה למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים לאפוקי טרדא, כמבואר ברש"י יומא י"ד. ב. הלימוד ממעש"ש לכל הקדשים. וכמ"ש הרמב"ם בפר"ג ממעש"ש ה"ז, נמצא דאכילת קדשים באנינות יש בה מצד האיסור. ויש בה גם מצד גברא דלא חזי שיש לזה תואר פסול, והנה מטעם זה יש מקום לומר דגם בדיעבד לא הוי אכילה, - גם מלבד מהב"ע, דהיינו באופן שיש דחיי' המצוה, והיינו כי דחיי' ענינו לסלק האיסור. - אבל לא מהני לסלק פסול, דהיינו באופן דלא הוי אכילה מטעם חסרון שלימות, ולזה לא מהני גם דחיי' דמצוה. אמנם שונה מצות אכילת פסח משארי קדשים, והיינו דבפסח מלבד המצוה דאכילת קדשים, איכא גם המצוה דאכילת הפסח, וזהו כי שני מצות איכא במצוה דאכילת הפסח, מצוה כללית, כמו בכל הקדשים, ומצוה פרטית, מצוה דאכילת הפסח. -והנה זה ודאי דענין דלמשחה על הקדשים הכללי נאמר, היינו על המצוה הכללית, ולא על המצוה הפרטית,- ביאור הדברים כי שתי מצות איכא באכילת הפסח. א. חיוב הפרטי לאכול כזית מן הפסח. ב. חיוב הכללי שהפסח יהי' נאכל, וזה הדין כבשארי קדשים, נמצא כי השני מצות האלו המה נפרדים, אחד הוא חובה"ג, ואחד הוא חובת חפצא, - וממילא אחד הוא בתור איסור, והשני הוא בתור פסול, כי המצוה שעל גופו הוא בתור איסור, והמצוה שעל הקרבן הוא בתור פסול. מטעם חסרון דלמשחה. - ונפק"מ ביניהם, אם יש מקום לדחיי' מפני מצוה, - דאיברא דעל החלק אכילה שהוא בתור חפצא ולא שייך דחיי', אבל על חלק חובה"ג שאין בזה רק איסור גרידא, בזה שייך דחיי', וזהו שכתבו התוס' בהקושיא מטעם דחיי', והיינו כמו שכתבנו. א דף ק' אביי אמר כאן קודם חצות וכו' מסוגיא א זו נראה לפשוט ספק אחת שהסתפקתי אם אונן מותר לאכול ברגל קדשים, והיינו אונן כזה שנעשה ברגל אפשר לומר דלא חלה עליו אנינות כלל, - וישנו גם בשמחה, - ומותר באכילת קדשים, והוא מטעם דלא אתי אנינות וחיילא, - ומסוגיא זו משמע דלא אתי אנינות וחיילא, -והיינו לפי מה שמוכח הכא בסוגיא דהעיקר תלוי בההקדמה, - ובשמחת הרגל דעיקרא עדיפא, ושוב לא אתי אנינות וחיילא לאסרו בקדשים, - וזה מבואר ברש"י ד"ה אביי אמר דפירש דבאופן שמת לו מת אחר שחיטת הפסח לא מצי אכיל הפסח מטעם דנהי דקדמה חובת שחיטה לאנינות, אבל חובה אכילה לא קדמה, - הרי מבואר דתליא בקדימה. - ומובן דבקדמה שמחת הרגל לאנינות דאוכל בקדשים מטעם דלא אתי אנינות וחיילא. - והא דפירש"י לקמן ע"ב בד"ה רבה בר ר"ה וכו' ואע"ג דחלה עליו שמחת הרגל וכו' ה"מ אבלות דמדרבנן היא וכו' אבל אנינות ליאסר בקדשים חלה עליו, ע"כ כוונת רש"י באופן שנעשה אונן מקודם הרגל, ובאופן שפירש"י דקברו אותו לאחר שקיעה די"ד, - משא"כ אנינות שבא בתוך הרגל עצמו פשיטא דמשום שמחת הרגל מותר בקדשים, וזהו ג"כ שיטת התוס' רי"ד. וע"כ דיש כאן משום למשחה לגדולה, והיינו כיון שמחויב הוא בשמחה אין כאן טרדא. - ותמוה דברי המל"מ בפר"ג מה' אבל שהסתפק אם מותר לאכול קדשים בדגל באנינות, והיינו משום טרדא, ומביא רש"י יומא י"ד דמיירי שם ביוהכ"פ יעוי"ש, - ותמוה דמה ענין יוהכ"פ לרגל, דשאני יוהכ"פ שאין בו מצות שמחה. משא"כ ברגלים שיש בו מצוה דשמחה, ומה"ט אין להסתפק על שבת שדינו כיוהכ"פ, משא"כ ברגלים שנתחייב בשמחה שוב לא אתי אנינות וחיילא ואפשר שכוונת המל"מ בחוה"מ, ומה"ט כתב במועד, וכונתו חוה"מ. והוא תמוה מדברי התוס' ברכות י"ח דיש אנינות בחוה"מ] ומותר באכילת קדשים, ומטעם זה שפיר משלחין קרבנותיהן ג"כ, משא"כ כהן גדול, תמוה היאך משלח קרבנותיו. ב ולכאורה יש לדון להיפוך, והוא לפי הסוגיא דמוע"ק י"ד דקאמר הש"ס דכהן גדול כל השנה כרגל דמי, יעוי"ש - והנה הכהן גדול אסור באכילת קדשים באנינותו. - וא"כ משמע דכמו דכהן גדול אסור באכילת קדשים באנינותו, כן כל ישראל אסורים באכילת קדשים באנינותם, אף באופן שהיתה האנינות בא באמצע הרגל, - אבל אין זה הכרע, דהרי שפיר מתפרשא הכוונה שם באופן זה. דכל השנה אצל כהן גדול כרגל, אבל לא רגל ממש. - והיינו דרק במה שישנו דינו כרגל, אבל לא במה שאינו, דהיינו באכילת קדשים, דבזה לא הותר וממילא לענין זה לא הוי דינו כרגל, דע"כ נפרדים הם בדיניהם, הכה"ג, ורגל, דהכה"ג אסור מטעם דהתורה אסרתו, כמו שאמר אהרן ואכלתי חטאת היום, וכמבואר ברמב"ם פר"ב מביא"מ. - וברגל אמרה תורה ושמחת בחגך, ומצוה זו בכחה להדחות אנינות באופן שבא באחרונה, ובטח שזהו כוונתו של התוס' רי"ד, ואינו תח"י לעיין בו. - ובספר אור שמח תמה על התוס' רי"ד, וגם מדחה פירש"י בזבחים בחנם והוא מטעם דכה"ג דכל השנה כרגל, - אמנם אין זה כוונת הש"ס, רק הכוונה שדינו כרגל במה שישנו, כמ"ש. ג עוד נראה ראי' מוכרחת לזה בפירושא דהסוגיא והוא לפי מה שפסק הרמב"ם בפר"ז מה' אבל דכהן גדול נוהג כל דיני אבלות, ואינו אסור אלא בפריעה ופרימה. יעוי"ש. - והנה לפ"ז תיקשה מאי