נזר הקודש - זבחים יז

הלקיטה, דלאחר הלקיטה לא הי' מועיל, מאחר שאפשר שאכלו כבר יעוי"ש, ולפי"ז גם בשאמר נלקט מה מהני כיון שהוא אומר בשחרית קודם הלקיטה, אלא ודאי דכיון שאומר כל הנלקט כוונתו שתחול החילול בשעת הלקיטה, ובזה מהני אף למ"ד אין ברירה, וע"כ הביאור בזה דכיון שהחלות בא להבא ואין אנו צריכים שתהי' החלות למפרע, להכי אין זה שייכות לענין ברירה - והנה לכאורה לפי"ז מדוע אמרינן דנלקט הוי אינו ברשותו, והא היתה אמירתו בשעה שהי' ברשותו, דהיינו בשחרית, וע"כ צ"ל דכיון דהחלות הוי בשעה שאינו ברשותו, דהיינו בלהבא, אזלינן בתר החלות והחילוק בין נלקט למתלקט לענין החלות דנלקט הוי החלות בלהבא, ומתלקט בא החלות למפרע משעת אמירה. ט כתב הרמב"ם בפ"ט ממעש"ש ונ"ר ה"ז מי שהי' לו נטע רבעי בשעת השמיטה שיד הדל שוה צריך לציינו בקזוזות אדמה שיכירו בו וכו' והצנועין היו מניחין את המעות בשנת השמיטה ואומרים כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו וכו' - ודבריו תמוהין דממנפ"ש אם כוונתו שתהי' החלות בשעת לקיטה, - הרי אז ליתא ברשותו ולא מהני החילול, ואם כוונתו למתלקט, דהיינו שיהי' מחולל למפרע זה לא אפשר דבדאורייתא אין ברירה, ובאמת לא שייך הכא לומר למפרע מטעם דלא יכול לחלל למפרע, מפני שהוא מחובר, וכדעת הרמב"ם שאין פודין במחובר, וע"כ כוונתו שיהי' החלות בלהבא בשעה שבא ליד הלוקט, ובאופן זה אינו יכול לחלל מטעם אינו ברשותו, וכבר עמד בזה בתשובות המיוחסות להרמב"ן, והובא כאן בכס"מ, - והנה נראה לחקור היאך הדין בשנת השמיטה בדבר פדיון נטע רבעי, היינו בדבר החומש, כיון שדין חומש תלוי, דוקא בבעלים, ובשמיטה דהוא הפקר לכל, אפשר דאין עליו תורת בעלים לענין חומש, והנה לכאורה אפשר לומר דזה תליא היאך הדין במקבל מתנה נטע רבעי, אם מוסיף חומש, דאם אמרינן דמקבל מתנה מוסיף חומש, לא גרע זוכה מהפקר, ובאמת תנן בפר"ה דמעש"ש מ"ה, והובא בקדושין נ"ד ע"ב. הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חמישיתו. בין משלו בין שניתן לו במתנה וכו', - אמנם תמוה מדוע אינו מבואר ברמב"ם דין זה אם מקבל מתנה מוסיף חומש, וא"כ אפשר לומר דסברת הרמב"ם דכיון דליתא מציאות מתנה רק אם נתנו כשהוא סמדר, או בוסר, מטעם דמעשר ונ"ר ליתא במתנה, משום דהוי ממון גבוה, ורק קודם גמר פרין דטרם נתקדשו. ואז שייכים במתנה. אמנם לאחר שנתקדשו בקדושתן, שוב ליתא במתנה, וממילא תמיד ברשות גבוה הן. ורק על הבעלים הראשונים שהי' אצלם גם טרם באו לקדושתן להם אמרה תורה דין חומש. י והנה לפי"ז כן הדין בשנת שמיטה כיון דאפקעתא דמלכא הוא ונפקע רשות בעלים לגמרי, וגם הבעלים צריכים להיות זוכים בהפירות, ממילא הרי הם כאחדים שאין להם זכיי' בעצם הממון להיות שלהם, ואינן בתורת חומש. וממילא פשיטא שגם אחדים הזוכים אין להם תורת חומש לענין חילול. - ואת"ל שיש תורת חומש על הבעלים הראשונים, הנה כמו כן ע"כ גם כשבאו ליד אחרים שזכו מתורת הפקר גם להם יש תורת חומש בחילול נ"ר. יא והנה בהחלטה הלזו ע"כ הא דאר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א. היינו דסברי תרווייהו דיש לו לאדם לעשות בשלו גם כשאינו ברשותו ע"כ אין כוונתו בדבר הצנועין בשנת השמיטה, כי באמת בשנת השמיטה יצאו הפירות מרשותו לגמרי. ונכנסים תחת יד הזוכה להיות שלו ממש, וא"כ איזו ענין הא דצנועין לדברי ר' דוסא דהתם הפירות של הבעלים. ובהא דצנועין הפירות הם של הלוקט, והרי הם שלו ממש, - וע"כ צ"ל דכוונת ר' יוחנן בהא דצנועין ור"ד, היינו בכל השנים לבד משביעית. - ובזה אתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב דין דהצנועין בשנת השמיטה, לומר דע"כ אז אינו בא לחלל בתורת בעלים, כיון שבאמת לא הוי בעלים כלל כמו שנתבאר לעיל, רק מפני שצנועין הם ורוצים שלא יכשל שום אדם בפירות נ"ר שהי' מעיקרא תחת רשותם, ובכדי שלא יכשל שום אחד באיסור ע"י סיבתם, הם מחללים את הפירות, לא בתור שלהם, רק מחללים פירות של אחרים, וזה בתור זכיי'. וכמו דקיי"ל זכין לו לאדם שלא בפניו, וכמו תורם משלו על של חברו, והכא הוי זכות לכו"ע מטעם שאין הלוקט יודע כלל אם הפירות שלקט הם פירות נ"ר. - וזה עדיף מהא דכתבו התוס' בקדושין נ"ו, שהקשו בהא דאם לקח יאכל כנגדן. והלא הוי אינו ברשותו, ומפרש הרב ר' מאיר דהלוקח מחלל מעשר שביד המוכר מטעם זכיי' יעוי"ש, והנה התם עכ"פ המעשר הוא של הלוקח, כיון שבטעות נתן המעשר להמוכר, ומכ"ז מהני מטעם זכות. ואעפ"י שיש עליו חיוב להיות נוטל המעות המעשר ולפרוע להמוכר דמים אחרים. משא"כ הכא דאסר הצנועין לגמרי אחרים הם לגבי הלוקט, ובזה הוי זכיי' פשוטה וכמוש"נ. יב הנה הקשה הגאון השאג"א בהא דכל מי שיגיע לולבו בידו וכו' דגם בהא דמי שיגיע לידו המצה כדברי הגה"מ, סו"ס היאך יכול לחול בלהבא, כיון שכבר יצא הלולב והמצה מרשותי. ותירץ שני תירוצים, ותירוץ השני משום דכל דיני דר' יוחנן דוקא בלאחר, אבל לגזלן עצמו יכול למחול וליתן לו במתנה יעו"ש. - והנה על זה יש להעיר, דלפי"ז היאך אמר ר"י צנועין ור"ד אמרו ד"א, ומזה מקשה הגמ' על ר"י דס"ל שא"א יכול להקדיש דשא"ב, וקשה הא התם הוי להגזלן בעצמו, בין בההיא דצנועין ובין בהא דר"ד- והנה באמת סברא זו דהשאג"א, כבר הוזכרה בשיט"מ בסוגיא דב"ק ל"ג. אבל תמוה מסוגיא זו. - ונראה דהנה בדבר הצנועין שהוא לענין חילול, נ"ר