נזר הקודש - זבחים קסז

דבלא"ה בין כך ובין כך לא נמלט מסולת רותחת. ויובן בזה הא דאמר שמואל בסולת דמיירי ברותחת, ולא אמר בחרס, דמיירי בחרס רותחת, - והיינו דבסולת כיון שעדיין חי הוא ונצרך לאפיי' הו"א דיצלה הסולת ושמואל איסור צליי' אתי לאשמעינן אבל בהא דחרס דמיירי בפסח שכבר נצלה, ואיסורו מחמת בלוע אסור, ואין הכרח לאוקמי' בחרס רותחת, והש"ס מוקים הכי לרווחא דמלתא. - ובצדק השמיט הרמב"ם אוקימתא זו, מטעם שנחית לאיסור בלוע,- וכמש"נ. ה ובמה שכתבנו בביאור דברי הרמב"ם דסבר כהר"ן דמיירי שם שהפסח לא הי' על האש, וא"כ לא הוי התם מהחום דהאש עצמו, וא"כ אפשר לומר דגם התה"ד אזיל בשיטה זו, והב"י הביא, לדברי הר''ן, בסי' פ"ז בלי חולק. - ואתי שפיר דמטעם זה מוכרח הסוגיא לאוקמי' בחרס רותחת, והיינו דכיון דאיכא תרתי א. שנפסק העירוי, ב. גם לא הי' הפסח בשעה זו על האור, אבל באופן שבא מחמת האור ממש, אעפ"י שנפסק הקילוח ג"כ מבשל, - ובזה יש ליישב הא דהקשה הפר"ח סוף סי' צ"ב שהאריך להשיג על התה"ד וכתב דאין חילוק בין אם ע"י האור או לא, ומוכיח מדברי התוס' דהכא שהקשו בהא דעירוי מבשל, מהא דקיי"ל שם בפסחים דתתאה גבר, ותירצו דבפסחים מיירי בנפסק הקילוח, - אלמא דאף ברותח ע"י האור, דומיא דקרבן פסח, ומכ"מ לא אסור משום עירוי יעוי"ש, - אבל בדברינו אתי שפיר, דהתה"ד מפרש גם כן כדברי הרמב"ם והר"ן, דמיירי שבשעה זו לא הי' הפסח על האור, דהיינו שלא הי' הפסח בשעת הנטיפה ממנו על גבי אש. ו והנה מרן הגר"א ז"ל הביא ראי' לדברי התה"ד דאף בהפסק הקילוח אינה מתקררת ואוסרת כמו עירוי, מהא דפסחים דפריך שם תנן מרוטבו על החרס וכו' וס"ד בחרס צוננת, ואע"ג דנפסק הקילוח וכו' יעוי"ש - וקשה הא לפי הס"ד הוכיח הש"ס דעילאה גבר, ועילאה חם, ולהכי אף בשהתחתון קר מ"מ מבשל למטה מטעם העליון שהוא חם - אבל לדידן דקיי"ל תתאה גבר. אפשר דלא מהני החם דהעליון בשנפסק הקילוח והרי חזינן שמשני הש"ס שם דלשמואל דסבר תתאה גבר דמיירי בחרס רותחת, וא"כ אין ראי' לדינא דהתה"ד למסקנא אליבא דידן. - אלא אדרבה מוכח להיפוך דלמ"ד תתאה גבר לא מהני חום העליון גרידא כי אם בצירוף חום התחתון ג"כ וצ"ע. ז ואפשר דכונת מרן ז"ל דהעיקר הא דמשני הש"ס בחרס רותחת הוא מפני שיהי' מטרת הבישול בהבלוע, ולזה בעינן שתהי' שניהם המים, - אבל לענין הבלוע גרידא לא בעינן שיהי' התחתון חם, - וכמו שביארנו לעיל בדברי הרמב"ם והכא דלא בעינן מטרת הבישול, רק סגי בבלוע גרידא לאסור הכלי.- ולענין הבלוע שם בפסח עצמו לענין הרוטב והמרק לא בעינן חרס רותחת, ושפיר נלמד האי דינא דהתה"ד מסוגיא דהתם. וכמש"נ ח אמנם יש לעיין לפ"ז הא דכתב הגרע"א ז"ל בתשובה סי' פ"ג ליישב הא דהקשה הש"ך בסי' צ"ד סק"ב, דהלא בתחיבה ראשונה נעשה נבלה, - ואיך נעשה בב"ח כשהוציאו הא כבר נאסר הבשר וכתב לפי דברי המררכי דחלב הבלוע בקדרה אינו נעשה מחובר עם הבשר שבקדרה רק מקושר עם החלב שבקדרה. - ומטעם זה בעוד הכף בקדרה לא נעשה הבשר נבלה כיון שהחלב לא נעשה נבלה. ולא נאסר זה בלא זה] ועיקר האיסור נעשה לאחר שהוציא הכף, - ואז נעשה שתי הבלועות בב"ח עכת"ד, אבל לפי מה שביארנו דברי הט"ז סי' צ"ב דלאחר שהורק מהכלי שוב אין בו כח לפעול פעולת בישול בהבלועים, - וא"כ אין מקום לומר כן, - וע"כ הדרא קושיות הש"ך - ואפשר דהש"ך סבר ג"כ כהט"ז בזה ט והנה לפי דברי מרן הגר"א ז"ל שהביא ראי' להתה"ד מסוגיא דפסחים שם, ע"כ מוכח דלא נאסר רק כדי קליפה לדידן, דהרי אליבא דאמת לא נאסר רק כדי קליפה - וא"כ תיקשה מדוע כתב המחבר האי דינא דליבעי הגעלה, - ומשמע דלא מהני קליפה. - ואפשר דסברת הגר"א ז"ל דהתם מיירי שיש ששים עבור הבלוע איסור. - ועיקר הקליפה הוא מטעם בשר הפסח שנצלה מחמת דבר אחר וזהו דלא כשיטת הרמב"ם ולפ"ז ע"כ מפרש הגר"א ז"ל דמיירי שהפסח עצמו על האש. - אבל תיקשה לפ"ז הא דמוקי הש"ס בחרס רותחת, למ"ד תתאה גבר. וצע"ג. י הט"ז ביו"ד סי' צ"ב חידש דבכ"ר לאחר שהורק ממנו, שוב אין עליו תורת כלי ראשון.- יעוי"ש -וקשה מהא דתנן בשבת מ"א המוחם שפנהו וכו' ומבואר שם דגם לאחר שפנהו עדיין בכחו לבשל הניתן בתוכו. יא ונראה דהנה דברי הט"ז בלא"ה תמוה טובא דהלא מבואר בסי' ק"ה דגם בכלי נוהג דין תתאה גבר, והיינו בלא רוטב, וכמבואר בש"ך שם סק"י. - וגם מיירי שאינו עומד אצל האש.- - וא"כ חזינן דגם בכלי לאחר שהורק ממנו תורת כ"ר עליו- אמנם כוונת הט"ז ע"כ דוקא על הבלוע לומר שליתא בבלועים פעולת הבישול, אם הכלי ריקן, - דהרי גדולה מזו הסתפקו התוס' על הכלים המונחים בהכלי על האש, ובזה הכריע הט"ז כהרא"ש. - אבל על הבלוע מכריע כי בכלי ריקנית לא נעשה פעולת הבישול. - רק כל אחד מהבלועים מונח על מקומו בחומו, - וזה מדויק בלשון הט"ז, - ונפק"מ לדינא בשבישלו בשר בקדרה חולבת והי' ששים, והורק מה שבתוכו