נזר הקודש - זבחים קסו

וממילא מותר עכשיו גם להכניסו בפחות משלשה על שלשה כיון דאל"כ הרי מותר לחתוך, וזהו כוונת התוס' בתירוצם. - נמצא לפ"ז דליתא איסור קריעה באופן שאינו דרך השחתה. - וא"כ קשה מזה אבעל קרבן חגיגה שכתבנו לעיל, דסבר דבמעיל אף שאינו דרך השחתה אסור, ולכאורה מוכח מדברי התוס' דלא כדבריו, וצ"ע. ע"ב בעי רמב"ח תלאו באויר תנור וכו' - וקשה מהא דאיתא לקמן צ"ז דבכל יום ויום נעשה גיעול לחברו יעו"ש -ואם אמרינן דגם בתלאו באויר טעון מריקה ושטיפה, א"כ מה מועיל מה שמגעילה קודם שחל חובת מ"ש, ע"כ לא עדיף הגעלה זו מכלי שלא נבלע בהם כלל, כמו בהא דתלאו באויר תנור,- ולשיטת הרמב"ם בפיה"מ בהא דשבירת כ"ח בחטאת, אפשר לדחוק בזה. - וצ"ע. בדין עירוי א תוס' ד''ה עירה וכו' כל הענין עד סוף דברי התוס' דף צ"ו כתבו וז"ל ואפילו בדבר לח כגון נטף מרוטבו על הסולת שאותו רוטב אינו כמו עירוי שהרי נפסקה, יעוי"ש מבואר מדברי התוס' שעירוי כזה שנפסק הקילוח אינו מבשל אלא כדי קליפה. - ויש להעיר בהא דפסק המחבר ביו"ד סי' צ"ב סעי' ט' נר של חלב וכו' שנפל ממנו טיפה על כלי צריך הגעלה, מבואר דהכלי שהוא התחתון, דהיינו תתאה, ומכ"ז יש בזה תורת בישול, והוא מפני כח העירוי, - ולכאורה טעמא בעי הא קיי"ל דתתאה גבר, ואינו בולע אלא כדי קליפה. - אמנם מקור האי דינא מהתה"ד סי' קע"ו דכתב דבאופן דהוי תשמישו ע"י האור אז מבליע בכל הכלי, - אבל קשה מסוגיא זו דפסחים בהא דנטף מרוטבו על החרס וחזר עליו, ומסקנא בש"ס דפסחים שם, דמיירי בחרס רותחת למ"ד תתאה גבר. אבל בכלי שהיא תתאה וגם קרה, אינו מבשל ומבליע אלא כדי קליפה.- ומצאתי בהגהות ליו"ד ביד אברהם שהעיר בזה. - ובכדי לבאר דברי התה"ד נקדים לבאר שיטת הרמב"ם בזה. ב כתב הרמב"ם בפ"ח מק"פ הי"ב וז"ל נטף מרוטבו על החרס וחזר עליו יטול את מקומו שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשיצלה אסורה שהרי אינה בשר צלי עכ"ל. - הנה לא כתב לאסור הבשר דהפסח מטעם דהוי צלי מחמת דבר אחר, - והיינו דסבר דבשר הפסח לא נצלה מחומ המרק והרוטב, והיינו מפני שנפרש מאב שלו המחממו, - וגם בשר הפסח מיירי שנפרש מהאש כמ"ש הר"ן בפ' כה"ב והובא בב"י סי' פ"ז, - ובאופן זה אין תורת בישול להבשר, והיינו כי דבר החום שנפרש מהחממו האב שלו אין לו כח לבשל הבלוע שבו. וה"נ אין בכח תנור של מקדש של מתכת ואס"ד בישול בלא בלוע לא קפיד, נעבדי' של חרס, יעוי"ש, ובפירש"י, הא בלא"ה יש בלוע בהתנור מפני שמבשלין בתנור קדרות של בשר החטאת, וא"כ אם הי' התנור של חרס יהי' טעון שבירה, כדין כלי חרס בחטאת, וא"כ מאי פריך הש"ס דליעבד תנור של חרס, - והנה אפשר לומר דאין כאן בליעה מהתגור, מפני שזהו הדין בשתי קדרות הנוגעות זו בזו, דאין בולעין זה מזה, כמבואר ביו"ד סי' צ"ב, וה"נ הוי התנור של חרס, והקדרה שמבשלין בו כדין שתי קדרות. - אבל קשה הלא יש לחוש שמא מתוך רתיחת הקדרה, יהי' נשפך מהקדרה על התנור, וזהו דבר השכיח מאד, וא"כ ע"כ יבלע התנור דבר ממש מבשר החטאת, ואם יהי' התנור של חרס, יהי' טעון שבירה, וא"כ הלא טוב יותר תנור של מתכת, וא"כ מאי פריך ונעבדי' של חרס, וצ"ע המרק לבשל בשר הפסח, דלא עדיף מהבשר הבלוע בו בהמרק, שדינו ככלי שהורק ממנו, ומכש"כ שאין בכחו לבשל הבשר שהמרק בלוע בו. - להכי מפרש הרמב"ם דהמרק והרוטב הם בעצמותן אסורים מפני שאינן בשר צלי. ג והנה דברי הרמב"ם לכאורה היפוך הסוגיא דמבואר שם דהחשש הוא בשביל הפסח בעצמו, דלא הוי צלי אש אלא מחמת דב"א הוי הצלי, דהיינו כח חום החרס. - אמנם הרמב"ם מפרש דהא דקאמר בש"ס שם מטוי פסח ארוטב קאי, וכמו שפירשו שם בתוס' ד"ה בשלמא. - אמנם לפ"ז לא נאסר רק אלא מה ש שעל הפסח, ולא הבלוע, והבלוע בלא"ה אסורה, מפני שאין זה צלי אש, - והנה לפ"ז אין הכרח לאוקמי' בחרס רותחת, דהלא גם בחרס צוננת צריך קליפה, מטעם הבלוע איסור, דעכ"פ יש בלוע רוטב כדי קליפה, - וע"כ דלרווחא דמלתא נקט הש"ס בחרס רותחת, בכדי שיהי' בישול למה שבפנים ג"כ באופן שגם המונח הוא רותח, ד ובזה יש להצדיק דברי הרמב"ם דלא הביא אוקימתא דחרס רותחת לדידן דקיי"ל תתאה גבר. וכמו שהקשה בכס"מ. - והיינו דהרמב"ם מיירי באיסור המרק והרוטב. ובזה איכא איסור בלוע, גם בחרס צוננת, וכמו שכתבנו, ומטעם זה לא הביא גם בהא דסולת, דמיירי בסולת רותחת, כיון דמיידי באיסור הרוטב והמרק בעצמותן -והא דמצינו בש"ס דשמואל שהוכרח לאוקמי' בסולת רותחת. - אפשר לומר דאל"כ אכתי אפשר לתקן האיסור בצליי', וכמ"ש התוס'. - אבל אם נעשה כן יהי' אסור אח"כ משום צלי מחמת דבר אחר, וכמו שמבואר בתוס'.- נמצא דע"כ מוכרח לאוקמי' בסולת רותחת, והיינו דבלא"ה