נזר הקודש - זבחים קסה

ולכן אם יטבול מבחוץ, א"כ נעשה המו"ש מבחוץ לעזרה דהרי הטבילה היא גם כן כעין מו"ש, ומו"ש בחטאת היא כעין כיבוס בדם, אבל בקדשים קלים יש לעיין דהלא מסתבר שמו"ש שלהם הוא במקום אכילתן, דהיינו בכל העיר, -וכן משמע גם בתוספתא פר"י דזבחים וז"ל כיצד מריקתן ושטיפתן במקום אכילתן וכו' ,הועי' במפרש,- מבואר דקדשי קדשים מו"ש שלהן בפנים, וקדשים קלים מו"ש שלהן בכל העיר, ולפ"ז פשיטא שכל עיקר הדין דהמשנה דבעו הכלים נקיבה. זהו דוקא בחטאת, דהמו"ש שלו בפנים. אבל בקדשים קלים ליתא להאי דינא. - והרמב"ם כתב גם כן עיקר האי דינא דבשר חטאת כמבואר בפר"ח ממעה"ק הכ"א, ואעפ"י שכתב הרמב"ם שם בה"ז דהדין דמו"ש בקדשים קלים דטעונין מו"ש, אבל לא כתב הדין דכלים שנטמאו דבעו נקיבה אלא בחטאת, משמע שסבר כן להלכה, כמו שכתבנו, - היוצא מזה לדינא דהכלים של קדשים קלים שנטמאו מטבילין אותם קודם המו"ש, וכמש"נ. ע"ב זרק פשתן למים חייב וכו' משום לש, ודוקא זרע פשתן, ולא חטים ושעורים יעוי"ש -והנה ברמב"ם מבואר דגם בחטים ושעורים הדין כן יעו"ש. - ותמוה מסוגיא דהכא, וכבר עמד בזה המג"א בסי' ש"מ. - ונראה דזה תליא בפלוגתא דרבה ורב יוסף במוע"ק ב' במשקה מים לזרעים, דרבה סבר שאין בזה משום זורע, רק משום חורש, ורב יוסף סבר דיש בזה משום זורע יעוי"ש. - ולפ"ז לרבה דסבר דבמשקה מים לזרעים אין בה משום זורע, א"כ כש"כ בזורק זרעים למים בכלי שאין בזה תורת זורע, - וא"כ אפשר לומר דסוניא הכא מימרא דרבא אזלא לשיטת רבה. - והרמב"ם דפוסק שם כרב יוסף דמשקה מים לזרעים יש בה משום זורע, להכי כתב דיש תורת זריעה בשורה חטים ושעורים במים- אבל עדיין תיקשה מדוע פוסק באמת כרב יוסף לגבי דרבה, וגם מדחה סוגיא דידן מהלכה. - ונראה דסמך אסוגיא דשבת י"ח, דאיתא שם לב"ש דסברי שביתת כלים דאורייתא, גיגית מ"ט שרו רבנן, והיינו שהשעורים נשרים בתוכו בשבת במים, וכדפירש"י, וא"כ מוכח דיש תורת זריעה בזה. דף צ"ה מעיל שנטמא מכניסו בפנים בפחות משע"ש, ומכבסו, משום שנאמר לא יקרע, יעוי"ש. - משמע מזה דאף בקריעה שאינו דרך השחתה, כמו הכא שהקריעה באה עבור מטרת קיום מצות כיבוס, ומכ"ז יש בזה איסור קריעה מלאו דלא יקרע. - אמנם אפשר לומר, דבאמת לא אמרה תורה לאסור קריעת המעיל. רק באופן ודרך השחתה, רק שאני הכא מפני שיש עצה גם מבלעדי קריעה, דהיינו להכניסו בפחות משע"ש, ובאופן הזה שיש עצה למנוע הקריעה מהמעיל. דאז אם לא יעשה העצה הזו. רק יקרע את המעיל, אף בכדי לקיים מצות הכיבוס, מ"מ עובר על לאו דלא יקרע, משום דהרי זה כמו שמכוון לקריעה, ופשיטא שאסור, וא"כ אין כא ראי' מסוגיא זו, לאסור בקריעת המעיל, אף באופן שאינו דרך השחתה, - והנה המל"מ בפר"ח ממעשה"ק ה"כ כתב בשם הקרבן חגיגה, דבמעיל אף שאינו דרך השחתה, אסור לקרוע, - ולא הביא ראי' לדין זה.- ומסוגיא דידן אין ראי' לזה. - כמו שכתבנו. תוד"ה מכניסו, הקשו למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה, היאך מכניסו בפחות משע"ש, ותירצו שאני בגד הואיל ויכול לחותכו לא חשיב כאילו נכנס כולו, יעוי"ש. - ביאור הדברים דעיקר הסברא דביאה במקצת שמה ביאה, היינו כמו באדם אמרינן דחלק כניסה מהאדם גם כן נקרא ביאה דאדם, וזהו מפני חשיבותו, דהחלק מן האדם נגרר אחר עיקר האדם לענין החשיבות, וכל זה שייך באדם. משא"כ בבגד דאפשר לחתוך החלק מן העיקר, להכי אין על המקצת החשיבות דהעיקר כולו - זהו זהו ביאור דברי התוס' - אבל קשה הא כיון שאסור לחתוך מטעם האיסור קריעה, ממילא אית לן לומר דיש חשיבות על המקצת, היינו חשיבות דהבגד כולו, והוי דומיא דאדם, וא"כ שייך בזה איסור דביאה במקצת, - ואעפ"י שיש לומר דשאני הכא כיון דבאמת בידו לחתוך, רק ארי' הוא דרביע עלי', היינו האיסור, וא"כ אינו דומה לאדם, בזה, - ומצינו בש"ס סברא זו. בעירובין ע"ח ע"ב ומצאתי במנח"ח מצוה קל"ח שהעיר ג"כ ביישוב דברי התוס' בסברא זו, - אמנם נראה דלפי מה שביארנו בביאור דברי התוס' דכוונת דבריהם, והיינו, דכיון דענין ביאה במקצת למ"ד שמה ביאה, הכוונה דחשיבות דהכלל יש גם על הפרט, דהיינו דחשיבות דהאדם כולו, נמצא גם בהפרט, דהיינו בהמקצת, ומטעם זה הקשו גם בהא דבגד, דהחשיבות דהבגד כולו, יהי' במציאות גם על המקצת מפני שמצטרף לחשיבות דהבגד כולו, - נמצא דהכא באיסור קריעה דהבגד, ניתוסף חשיבות על הבגד, וא"כ אין זה ענין להא דמצינו בעלמא דאינו ראוי מצד איסור, דזה דוקא באופן שהאיסור בא לגרוע חשיבותו של הדבר, כמו הא דעירובין שם, וכדומה לזה מה שכתבו הפוסקים בענין כזה. - משא"כ הכא בנידו"ד דהאיסור מוסיף חשיבות על עצמותו של הדבר, וא"כ פשיטא דלמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה, הבגד עומד בשלימותו, וא"כ הקושיא במקומה עומדת, היאך מכניסין לעזרה בפחות משע"ש. והנה אפשר דמטעם זה נחשב ראוי לחתוך, יען דאם אמרינן דאסור לחתוך וגם אסור להכניסו בעזרה, וממילא תבוטל מצוה דכיבוס, להכי בשביל זה, מצוה דכיבוס, רשאי לקרעו, ואיסור קריעה תליא בזה, דהיינו אם אין עצה לקיים מצוה דכיבוס באופן אחר. ממילא מותר לקרוע גם כן, והיינו מפני שאין זה דרך השחתה, ורק מפני שיש עצה אחרת טובה מזה, דהיינו להכניסו בפחות משע"ש, - להכי אסור לקרוע. - וממילא למ"ד ביאה במקצת שמח ביאה דאסור להכניסו לעזרה, ממילא מותר בקריעה, וממילא