נזר הקודש - זבחים קס

י והנה בשיט"מ לכתובות בד"ה ובשיטה ישנה מביא שמפרשים ההבדל בין שבת לשארי איסורים, והוא, דבשבת פס"ר אינו אסור אלא מדרבנן מטעם חסרון מלאכת מחשבת, ובשארי איסורים אסור מדאורייתא כיון דלא בעינן מלאכת מחשבת, - ובזה אתי שפיר בשבת קל"ב בקציצת בהרת דאסור שם מדאורייתא יעוי"ש, - והנה כנראה שזהו ג"כ מטעם דהוקשה להם דהלא עכ"פ הוי מלאכה שאצ"ל ופטור לר"ש, ולהכי חידשו דדוקא בשבת פטור. - אבל לא כן במשמע בהסוגיא. דמדקאמר מודה ר"ש, משמע דמודה לר"י, - ועוד דהלא מבואר בשבת ק"ג דפריך שם והא מודה ר"ש בפ"ר, ומבואר שם לענין שיעור מיירי דהכוונה לחייבו בעונש או בקרבן או במיתה. - וכמו כן יש לתמוה גם בדברי הרא"ש בשבת פר' הבונה שכתב ע"ד הראי' שהביא הערוך מסוכה, דיש לדחות דמצוה שאני. א"נ כיון דר"ש סבר דדבר שאינו מתכוון מותר אע"ג דפ"ר הוא, הואיל ואית לי' אחריתי שרי. משא"כ לר"י דסבר דבר שאינו מתכוון אסור, ואי צריך לי' איכא איסור דאורייתא, לא שרינן, אע"ג דאית לי' אחריתי עכת"ד מבואר מזה דסבר דלר"ש גם בפ"ר אינו אסור אלא מדרבנן, ותמוה טובא כמו שכתבנו. יא אמנם נראה דיש לפרש כונת הרא"ש באופן נאות, והוא דבאמת סבר הרא"ש דלר"ש בפ"ר אסור מדאורייתא, אמנם התם בתיקון כלי כיון שאינו ברור לו אם יצטרך, להכי אינו נחשב פ"ר להיות תיקון כלי. - דדוקא לר"י דסבר דשא"מ אסור ולא בעינן פ"ר, הנה עכ"פ יש כאן תיקון כלי אם יצטרך לזה, - אבל לר"ש ע"כ לא מהני התיקון כלי בעצמותה. דרק הכוונה עושה אותה כלי, - ופס"ר נחשב לכוונה. - אבל כל זה רק אם יצטרך לזה.- אבל כשמספקא לן אם יצטרך אין זה נחשב לפ"ר, וממילא חסר כוונה. - וכך פירשנו כוונת התוס' בכתובות ו' ד"ה האי מסוכרא דנזייתא, שכתבו שם ג"כ באופן זה בהא התיקון כלי, והדברים ברורים בכוונת התוס' שם, וע"כ שכן הוא גם דעת הרא"ש. פרק ק אחד עשר. א דף צ"ב תוס' ד"ה שלנה, וא"ת ונטמא מ"ט לא בעי כיבוס הא מדאורייתא זורקו לכתחילה וכו' וי"ל דמיירי כגון שנשבר הציץ וכו' יעוי"ש, מבואר מזה דדם שנטמא בר זריקה הוא לכתחילה מן התורה, וכן מפרש רש"י בגיטין נ"ד דמדאורייתא זורקין לכתחילה, ורק מדרבנן אסור לכתחילה. - והנה הגאון באור שמח ה' ק"פ פר"ד כתב להוכיח דע"כ מדאורייתא אסור לכתחילה לזרוק הדם שנטמא, וכמבואר שם בארוכה. - אמנם ע"כ מוכח מסוגיא ערוכה כשיטת דש"י ותוס'. - והוא, ביומא ז' ע"א בברייתא שם הי' עומד ומקריב מנחת פרים וכו' אמר לך רב נחמן לא פרים פר ע"ז אע"ג דצבור הוא כיון דלא קבוע לי' זמן וכו' יעוי"ש, - והנה זה ודאי דכל שאין זמנו קבוע תורת קרבן יחיד עליו בזה, ואינו דוחה את הטומאה, ובטומאת הגוף באופן שהכהן טמא, פשיטא דלא שרינן לי' להקריב הקרבן של פר ע"ז בטומאה, אעפ"י שקרבן צבור הוא, מפני שע"כ אין עליו תורת קרבן צבור לענין זה. אלא תורת קרבן יחיד, ואין מקריבין מנחת פר ע"ז בטומאה, ואף אם הקטיר בדיעבד לא הורצה, ומחויבין להביא מנחה למחר, - וא"כ הכא בטומאת המנחה, אי ליכא אחרינא אומרים לו הוי פקח ושתוק - וע"כ הטעם בזה משום ריצוי הציץ, כמ"ש התוס' שם. - ואם אמרינן דמדאורייתא אין הציץ מרצה לכתחילה, א"כ מדוע אם אין שם מנחה אחרת אומרים לו הוי פקח ושתוק, הלא הדין בזה מן התורה שתצא לבית השרפה, ולא להיות עומד ומקריב. -אלא ע"כ צריך לומר בזה שריצוי הציץ הוא לכתחילה, והלכך אע"ג דבקרבן יחיד אמרו חכמים שלא להקריב לכתחילה. אמנם במנחת פר ע"ז שקרבן צבור הוא, החמירו חכמים על עיקר הדין, אם אין מנחה אחרת, ואם איכא מנחה אחרת גם הצריכו חכמים להביא אחרת כדין קרבן יחיד דעלמא. - ולזה העיר לי ידי"נ הגאון האדיר אי"ש יצ"ו. ' ב והנה גם בעיקר היסוד שהוכיח הגאון באור שמח שם דמדאורייתא אסור לזרוק דם טמא לכתחילה, והוא מהא דאיתא בירושלמי פר' כיצד צולין הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה, ובירושלמי שם מתניתא בשנטמא משירד לאוירו של כלי, אבל אם נטמא עד שהוא מלמעלן נעשה כמקבל מים. ומבאר דה"פ דאם הי' נודע לו מהטומאה, וממילא אסור לזרוק, לא הי' מקבלו בכלי שרת, וא"כ הרי חסר כאן קידוש כלי שרת, וכל זה בטעות, מחמת איסור דאורייתא, ולא בטעות מחמת איסור דרבנן, כמבואר שם בארוכה, - לדעתינו נראה פירוש הירושלמי כפשוטו, דסבר הירושלמי דאין כלי שרת מקדשין את הפסול ליקרב, וא"כ ע"כ אם נטמא הדם עד שלא ירד לאויר כלי, א"כ חסר כאן קידוש כלי, כיון שאין הכלי מקדשת פסולין בתחילה ליקרב, ושפיר לא הביא הרמב"ם האי דינא דהירושלמי, מפני שסבר דדם פסולין נתקדשו בכלי שרת אף לענין להיות קרב, כמבואר ברמב"ם פר"ג מפסוה"מ ה"כ, וכמבואר בכס"מ מקורו מכריתות כ"ד כר' יוסי דנמוקו עמו.- ואין מובן לי הא דהקשה הלח"מ שם מהא דפסק הרמב"ם דדוקא בנודע לו לאחר זריקה, דקשה הלא אף