נזר הקודש - זבחים קנט

היאך פוטר דבר שאינו מתכוון. - וגם לאידך גיסא כיון דסבר דבר שאינו מתכוון פטור. היאך מחייב מלאכה שאצ"ל, הלא עכ"פ אינו מכוון לאותה מלאכה, - אם לא שנאמר דתמיד במלאכה שאצ"ל הוי פס"ר כיון שע"כ המלאכה נעשית, - אבל לפ"ז יש להבין מ"ט דר"ש דפוטר מלאכה שאצ"ל, הלא מודה ר"ש בפס"ר. ג ונראה בביאור הענין לפי מה שהעירו לנו בזה בעלי התוס' בכמה דוכתי, ומהם שבת מ"א ע"ב, ותוכן הדברים, בדבר שאצ"ל היינו דאין צריך להמלאכה בראשונה, וגם לא ניחא לי' גם לבסוף כשנעשתה, - וכמו בההיא דחופר גומא ואין צריך לה כלל. וגם כשנעשתה אין לו נייח בהאי, אעפ"י שע"כ צריך לומר דאין שם מקלקל, והיינו דהחפירה בקרקע בנין הוא וחזיא לתשמיש. - אבל החופר אין לו מזה שום נייח, זהו הענין מלאכה שאצ"ל,-ובזה פוטר ר"ש ור"י מחייב. - אמנם בהא דאינו מכוון הביאור שאינו מכוון בעשייתה אבל אח"כ כשנעשתה יש לו נייח בזה, ולהכי אף שפוטר ר"ש באינו מכוון מטעם דלא היתה מחשבתו לזה בראשונה, - אמנם בפ"ר הר"ז כאילו איתכוון בשעת מעשה גם כן. ד והנה לכאורה יש לומר דזהו טעם הערוך דפוטר גם בפ"ר באופן דלא ניחא לי', והיינו דע"כ הוי בזה מלאכה שאצ"ל. - וכן נראה גם שכן הוא דעת הר"ן בשבת סו"פ שמנה שרצים שכתב דדוקא בשבת סבר הערוך כן יעוי"ש וע"כ הביאור, דבשבת דבעינן מלאכה הצריכה לגופה, ובאופן דלא ניחא לי' דהוי מלאכה שאצ"ל פטור. משא"כ בשארי איסורים דלא שייך למיפטר מטעם מלאכה שאינה שאינה צריכה לגופה, להכי חייב גם כן בפס"ר דלא ניחא לי'. - אבל דבריו תמוהין דלפי"ז מאי מייתי הערוך ראי' מהאי סוגיא דזבחים צ"א דמנדב יין מזלפו ע"ג האשים ומוקי כר"ש דמתיר אינו מתכוון אעפ"י דהוי פס"ר, וע"כ מותר מטעם שלא ניחא לי'.- וקשה הא התם לא שייך מלאכה שאצ"ל, כיון דאיסור הוא לאו מטעם שבת. - וע"כ צ"ל דפ"ר דלא ניחא לי', הוא מטעם אחר, וכאשר יבואר, - אבל בעיקר ההבדל שבין אינו מתכוון למלאכה שאינה צריכה לגופה, הוא כמו שביארנו. ה ובמה שפירשנו אתי שפיר דטעמא דר"ש דפוטר במלאכה שאצ"ל מפני שאין לו נייח במלאכה גם אח"כ, ולא שייך בזה פס"ר. כיון שאין לו נייח מעצם המלאכה. - והרמב"ם אעפ"י שפסק במלאכה שאצ"ל חייב, ומ"מ פוטר באינו מתכוון:

- זהו טעמא בעי, דהלא גם במלאכה שאינה צריכה לגופה אינו מכוון להמלאכה כיון שאין צריך לה. ומ"מ חייב עלי'. - א"כ גם בשאינו מכוון למלאכה מדוע לא מתחייב בה. - ועוד דכש"כ הוא ממלאכה שאצ"ל דאין לו נייח גם לבסוף, ומ"מ חייב, וא"כ כש"כ ופשיטא באינו מכוון לה. אבל נייח יש בה, וא"כ עדיפא ממלאכה שאצ"ל- איברא דהרמב"ם תמך יסודו על הש"ס לפי מה שביאר הרה"מ, והלח"מ מבאר את דבריו, כי כן מוכח מהש"ס, והוא משמואל מואל דסבר דבר שאינו מתכוון מותר, - ובמלאכה שאצ"ל סבר דחייב כמבואר שם. - אבל כל זה טעמא בעי. ו והנה מה טוב ומה נעים דברי המ"כ שהביא מרן הכס"מ וז"ל ההפרש שיש בין מלאכה שאצ"ל ובין פס"ר, דגבי פס"ר אינו מכוון למלאכה כל עיקר, אלא שהיא נעשית בהכרח, כגון שסגר פתח ביתו, והי' שם צבי שהוא לא כיוון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח, אבל מלאכה שאצ"ל הוא מתכוון לגוף המלאכה. אלא שאינו מכוון לתכליתה עכ"ל יעוי"ש נמצא דיש עדיפות לענין מלאכה שאצ"ל מטעם דעכ"פ הוא עסוק בעצם המלאכה ממש, אלא חסר ממנה התכלית. - ודשא"מ חסר המכוון מלאכה. - נמצא דיש בזה מה שאין בזה דבאינו מתכוון יש מעלה הנייח דלבסוף, וחסרון המכוון מלאכה. - ולענין מלאכה שאצ"ל יש מעלה עסיקות בהמלאכה, ויש בזה מכוון מלאכה, אבל אין בה הנייח גם לבסוף. ז ובזה יובנו הדברים לנכון. דהנה באינו מכוון דהחסרון דחסר בזה המכוון מלאכה, הנה בפס"ר יושלם זה היטב, דהפס"ר עושה אותה כאילו יש כאן מלאכה ממש. -דהיינו כאילו התכוון לה, - אמנם במלאכה שאצ"ל דהחסרון בזה דחסר נייח. - הנה מה מועיל הא דפס"ר דיש מלאכה, הלא מאן דפוטר מלאכה שאצ"ל משום חסרון נייח. - הנה מה מועיל פס"ר, הלא עכ"פ חסר הנייה. - ומאן דמחייב מלאכה שאצ"ל משום דאזיל בתר עצם המלאכה. - הנה זה לא שייך באינו מכוון. - ולהכי פוטר באינו מכוון, - וזהו שיטת הרמב"ם. ח ובזה יובן לנו היטב דברי הערוך לשיטתו. והוא דכיון דמעלת אינו מכוון הוא כיון דעכ"פ איכא הא דנייח לבסוף, - אמנם גם לבסוף לא ניחא לי'. נמצא דחסר לנו בזה הנייח. וא"כ יש בה תרתי לריעותא, א. חסרון המלאכה, ב. הנייח. - ובזה לא מהני פס"ר ג"כ, דהלא פס"ר לא יכול להיות להועיל רק על עצם המלאכה לומר שהוא עסוק ע"כ בהמלאכה. - אבל אין זה משלים הנייח, -וגרע בזה ממלאכה שאצ"ל, דשם עכ"פ הרי עוסק במכוון המלאכה. משא"כ באינו מכוון הפס"ר אינו יכול להשלים המכוון רק במקום שיש נייח, ולא במקום דלא ניחא לי'. ט והנה יש להוכיח דדעת הרמב"ם כדעת הערוך, מדכתב בהא דפס"ר הרי שצריך (עוף) לראש עוף לצחק בו הקטן וכו' - משמע דלולא זאת אין כאן פס"ר, - וזהו כשיטת הערוך. :

והנה