נזר הקודש - זבחים קנח

בפר"ט מתו"מ ה"ב כתב לאיזה שירצה יקדים -והנה כמו כן איכא פלוגתא שלהי סוכה נ"ה בהא דהילך מצה הילך חמץ, המבואר במשנה שם, ובברייתא שם פליגי בזה רבנן ואבא שאול, והרמב"ם השמיט לגמרי סוגיא דשם מהלכותיו, - וכבר תמהו בזה המל"מ בפר"ד מכה"מ יעוי"ש. ונראה לבאר שיטת הרמב"ם בזה. דהנה מצינו פליגי תנאי ביומא ל"ד אם בזיכין קרבין קודם מוספין או אחר מוספים - והנה אם אמרינן דהמשנה דסוכה שם ותנאי דפליגי אם מצה קודמת או חמץ קודם, היינו דזה סברי לברור דבזיכין קודם מוסף קרבו, - קרבו, בשבת שחל בעצרת דהשתי הלחם קרב אחר המוסף. - והנה בדבר חלות הלחה"פ בודאי גם אחרי הקרבת השתי הלחם הוא בא דע"כ הקרבת הקרבן קודם אכילה הוא בא, וא"כ לפ"ז יש מקום לומר דהחלוקה דלחה"פ קודם מטעם ייחוס הקרבת הבזיכין המתיר הלחם בא בראשונה. - ובזה פליגי רבנן ואב"ש, דרבנן סברי דיש קדימת לחה"פ מטעם קדימת התרתה ע"י הבזיכין, ואב"ש סבר דחובת היום קודם, אמנם הרמב"ם דסבר דבזיכין אחר המוספין, כמבואר ברמב"ם פר"ו דתו"מ הי"א, - ועי' בכס"מ, - והנה לפ"ז ע"כ בשבת של עצרת אחר מוסף שיש להקריב השהל"ח וגם הבזיכין יש כאן שאלה של תדיר ומקודש. וכבר פסק הרמב"ם דאיזו שירצה יקריב. - נמצא דע"כ מפרש הרמב"ם דסוגיא דסוכה דאב"ש ורבנן, סברה דבזיכין שייכי להמוסף דשבת, אם בשבת של עצרת דינא הכי. - והוכחה להרמב"ם מדחזינן דלא הביא לפשוט לתדיר ומקודש מהא דאב"ש ורבנן, דע"כ סברת אב"ש מטעם דחובת היום מקודש טפי - ורבנן סברי מעלת התדיר. אמנם לפי המבואר סברת רבנן מטעם ייחוס הקרבתה הקודמת, ולאו משום מעלת התדיר. -ואעפ"י שבאמת איכא מעלת התדיר ג"כ, ואב"ש מדחה אותה מפני החובת היום. זהו מפני שחובת היום עדיף ממעלת מקודש, ומרבנן אין ראי' למעלת התדיר. דאפשר שזהו מטעם דהקרבתה בא ראשון, ובזה יש ליישב סוגיא דסוכה שם, דמסיק שם, והלכתא סוכה ואח"כ זמן, והקשו התוס' מדוע לא חש לסתם משנה דהילך מצה, - ומה שפירשו התוס' תמוה, ועי' במהרש"א. -- ולפי מה שפירשנו אתי שפיר, דהסוגיא סוברת דהמשנה אזלא למ"ד בזיכין קודמין למוספין, - וא"כ יש מעלה למצה מטעם שהיתרה בא מעיקרא קודם להשתי הלחם שהוא חמץ, ובזה אתי שפיר שיטת הרמב"ם וכמש"נ. בדין דבר שאין מתכוין ומלאכה שאצ''ל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג האשים, והא קא מכבה, כר"ש דאמר דבר שאין מתכוון מותר וכו' - והנה הערוך מוכיח מזה דבמקום שאינו נהנה מותר דבר שאינו מתכוון אע"ג דהוי פסיק רישי' וראייתו מהכא, דמאי מהני הא דמשני ומוקי לה כר"ש דאמר דשא"מ מותר. הא הוי פס"ר שא"א לזלף ע"ג האשים שלא יכבה, וע"כ צ"ל דכיון שאינו נהנה מותר דשא"מ אע"ג דהוי פס"ר. - ודברי הערוך הזה הובא בתוס' יומא ל"ה וכתובות ו' ובשבת ק"ג, ובסוכה ל"ג. - והנה ראינו לבאר בזה היאך הוא שיטת הרמב"ם בסברת הערוך, וגם להבין מהו ההבדל בזה הא דאינו נהנה מהמלאכה למלאכה שאינה צריכה לגופה. א הנה פליגי ר' יהודה ור"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה, דר"י מחייב, ומשמע מדאורייתא כמבואר בכמה סוגיות, ור"ש סבר דמשאצ"ל פטור, אבל אסור מדרבנן -והנה כמו כן פליגי בדבר שאינו מתכוון, דר"י סבר חייב, ור"ש סבר פטור ומותר, - ויש לעיין דהלא הביאור משאצ"ל, היינו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה דפטור מטעם משאצ"ל. - וע"כ הביאור בזה דכיון המלאכה החפירה בקרקע שהוא , בונה. - ואין צריך להגומא. נמצא שהביאור דאינו מכוון לבנין כיון שאין צריך לה, וממילא חסר גם כוונה. - וא"כ שתים יש בזה, היינו שאין צריך לה בדין דבר שאין מתכוון ומלאכה שאצ"ל. וגם אינו מכוון לה, ויש בזה פטור לר"ש מטעם השתים. א. מפני שאין צריך לה, ב. מפני שאין מכוון לה ור"י מחייב בזה מטעם דאין זה נחשב לחסרון אצלו כיון דמחויב גם אינו מכוון. - אבל יש לעיין מדוע חלקם לשתים. הלא כיון דפליגי באינו מתכוון, וממילא אין מקום לפטור לר"י מלאכה שאצ"ל. - וגם לר"ש למה לנו לומר דאינו מחייב במלשאצ"ל, הלא בלא"ה פטור מטעם אינו מכוון עוד יש לעיין בהא דקאמר הש"ס דמודה ר"ש בפסיק רישא. וקשה דמה מועיל פס"ר, הלא כיון שאין צריך לה, ממילא הוי מלאכה שאצ"ל. כתב הרמב"ם בפר"א משבת וז"ל דברים המותרים לעשותם בשבת ובשעת עשייתן אפשר שתעשה בגללן מלאכה ואפשר שלא תעשה אם לא נתכוון לאותה מלאכה הרי"ז מותר כיצד גורר אדם וכו' אבל עשה מעשה ונעשית בגללו מלאכה שודאי תעשה בשביל אותו מעשה אעפ"י שלא נתכוון לה חייב כיצד הרי שצריך לראש עוף לצחק בו הקטן וחתך ראשו בשבת אעפ"י שאין סוף מגמתו להריגת העוף בלבד חייב וכו' כל העושה מלאכה בשבת אעפ"י שאינו צריך לגופה של מלאכה חייב עלי' יעוי"ש, יוצא מזה דפסק הרמב"ם מלאכה שאצ"ל חייב. ודבר שאינו מתכון פטור ובפסיק רישא חייב- ולכאורה כיון שסבר מלאכה שאצ"ל חייב. א"כ